הרגע קמתי משינה. הזכרתי שאני אף פעם לא ישנה בצהריים?
איכסה, היה לי טעם מגעיל בפה, אז כשירדתי הכנסתי לתוכו ישר מלא אטריות כדי שיפסיק להיות לי כזה טעם מגעיל בפה :). פיחסה, לקום אחרי שנת צהריים זה יותר גרוע מלקום אחרי שנת לילה.
אבל חלמתי חלום מעניין.
היינו בביה"ס, ובדיוק חגגנו עם המורים שלנו את זה שאין לנו יותר בגרות באנגלית. ואז אמרו לנו שימצאו לנו מורה אחר. פתאום מתחלפת הסצנה, ואנחנו בטירה כלשהי באולם הארוחות שלה. מורים נכנסים ויוצאים, ואנחנו אמורים לבחור אותם. אני חושבת שזה גם היה באמצע צילומי הסרט "רובין הוד" בהשתתפותנו.
בכל מקרה, אני יושבת בקצה של המקום, והמורים נכנסים ויוצאים. לפתע נכנסת מורה אחת, ואני מחליטה לבחון את דרך ההתמודדות שלה עם הכיתה. אז אני מתחילה לעשות לה בעיות, מכניסה חיות לכיתה וכאלה. כשהיא רוצה להוציא אותן, אני אומרת לה שכשאמא שלי הייתה תלמידה בביה"ס אז היא הייתה באה עם הכלב שלה והוא היה יושב לה מתחת לכיסא ולאף מורה זה לא היה אכפת (אמא שלי באמת אמרה דבר כזה). המורה בתגובה מעיפה את החיות החוצה מהאולם, ואומרת שגם אני יכולה לצאת אם אני רוצה. כשהיא כבר מגיעה לקצה גבול היכולת שלה אני אומרת לה שתירגע, ושאני סתם בדקתי אותה כדי לראות איך היא תסתדר. תוך כדי הסבר היא מתחילה להבין אותי, ואנחנו מסתדרות יחד מצויין. אני מבטיחה לה שאני לא אעשה יותר בלאגנים, אבל שאני לא אקל עליה ושלפעמים יהיו לי שאלות קשות, והיא מסכימה לזה. כולם יוצאים מרוצים :).
אחרי זה יש מסיבה ענקית באותו אולם, ואנחנו שמחים כי עוד מעט נתחיל לשחק בסרט. באיזהשהו שלב ישבתי לדבר עם עדן. מסתבל שהוא לוהק בתור רובין הוד, ואני בתור מריאן.
עכשיו, יש בעולם המעוות הזה שבו מתרחש החלום מין אפשרות כזאת לעוף עם אבק פיות (מי מבלבלת מי רובין הוד לפיטר פן, מי?! טוב, יש להם בגדים דומים, אל תגידו שלא...).
כולם מנסים, ואז אני אומרת לעדן שכדשאי שגם אנחנו ננסה. אז אנחנו מנסים, אבל אנחנו לא מצליחים לעוף משום מה. ואז הבמאי אומר לנו שצריך להיות בשקט, כי מתחילים לצלם.
אנחנו מתחילים בסרט, ועוברים מסצנה לסצנה, ואז בסוף אנחנו מסיימים את הצילומים בטירה, ומשחררים אותנו לאותו יום.
אנחנו יוצאים החוצה למין מקום כזה מוזר שיש בו צמחים ממש גדולים, וכשכולם מחליטים ללכת הביתה, אני תופסת את אד מהעלים האלה ומשמשת בו בתור מטריה כדי להגן עלי מהגשם - שאין :). כולם רואים אותי ומחקים אותי. תוך רגע נעלמים כולם - הם נוסעים באוטובוס הביתה, ורק עדן ואני נשארים שם.
"אז..."
"אז..."
"מה המצב?"
"הכל בסדר."
"בטוחה?"
"כן."
"מה קורה איתך?"
"אני לא יודעת."
"את נראית שמחה יותר בזמן האחרון."
"באמת?"
"כן. אני שמח שזה ככה."
"באמת?"
"באמת."
"למה?"
"כי אני אוהב לראות אותך שמחה."
"אתה אוהב... לראות אותי שמחה?"
"זה עושה לי טוב."
"וואו... לא ידעתי את זה."
"עכשיו את יודעת."
מתחיל לרדת גשם. אנחנו נכנסים מתחת לעלה שלי.
"כבר הרבה זמן שלא עמדנו כל כך קרוב אחד לשני."
"אני יודע. אני זוכר."
"אני יכולה לחבק אותך?"
"תמיד."
אני מחבקת אותו, ואז כשאני מביטה בו הוא מהנהן, ומנשק אותי. כשאני פוקחת עיניים אחרי הנשיקה, אני מגלה שאנחנו חצי מטר באוויר, מרחפים.
לא רציתי להתעורר. אבל התעוררתי. אחרי כמה פעמים שפקחתי עיניים בחלום, התעוררתי. זה היה חלום נהדר, כל כך נהדר... אני בחיים לא אשכח איך זה לנשק אותו, לא כל עוד הזיכרון חי לי בחלומות. אני כל כך אוהבת את עדן. כל כך כל כך כל כך... ולא אכפת לי אם הוא בחיים לא יביט עלי יותר בצורה ההיא... אני עדיין אוהבת אותו. אלוהים, אולי תחזיר לי אותו? אתה יודע שאני לא מבקשת הרבה...
ראיתי את עדן היום. ולא דיברנו כמעט. אבל ראיתי אותו.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou