סתם התחשק לי על כותרת מוזרה :).
איזה יום היה לי היום...
שעתיים ראשונות מתמטיקה. איך ידעתי שאני לא אצליח במגן הזה - קיבלתי 67. חחח, לפחות ככה עדן חייב לי עכשיו קרואסון :). אני בטח אתן אותו לנועה או משהו - היא, בניגוד אלי, כן אוהבת קרואסונים :).
אבל הגשתי למורה את המבחן שלי כולו פתור, אחרי שעשיתי אותו אתמול עם עדן וגם קצת עם גל. גל הגיע לעדן בערך כשהגענו לאינדוקציות. מוזר, אבל זה לא כזה קשה אחרי הכל...
ישבנו שם הוא ואני מרבע לשבע בערך ועד תשע וחצי, וכל הזמן הזה פתרנו את המבחן הזה, וצעקנו אחד על השני. כלומר, בצחוק. ואז הוא הביא את הקומפרסור... עכשיו, תארו לכם מה זה קומפרסור לפי התיאור שלי: זה מין אקדח כזה שיורה אוויר בקצב עצבני. וזה כחול. וזה נראה כמו סקשן (של רופאי שיניים), אלא שזה מוציא אוויר במקום לקחת אותו. ועדן בא אלי עם זה, והוא עושה לי את זה ליד היד, ואיך שאני קפצתי!!! זה היה הדבר הכי מפחיד בעולם. ועדן? איך שהוא שמע את הצרחה שדפקתי הוא התחיל להתפוצץ מצחוק... צעקתי עליו אחרי זה שלא יעשה את זה יותר - בצחוק כמובן. הרי אתם יודעים, אני לא יכולה להביא את עצמי בדרך כלל לצעוק עליו בכוונה (חוץ מפעם אחת בלבד בפולין, והוא אומר שזה לא נחשב כי אני לא יודעת לצעוק).
אחרי זה - ובעצם בכל דקה אפשרית - הוא צחק על העילגות שלי במתמטיקה, וכשאמרתי לו שיפסיק לצחוק עלי הוא אמר שהוא לא צוחק, הוא מחייך.
"מה, אסור לי לחייך?" הוא שאל.
"תחייך, תחייך, אבל חכה חכה כשלא תשים לב ואני אהיה מאחוריך..." עניתי לו. הוא חייך. אני מתה עליו כשהוא מחייך (בעצם, יש פעם שאני לא מתה עליו?! אתם שלא תעזו לענות על זה!)
אווו!!! וראיתי את הסנאי המעופף שלו!!! ראיתי את הסנאי המעופף של עדן!!! והוא כזה מותק!!! זה היצור הכי מקסים בעולם!!! הוא כל כך רך, וקטן, ואפרורי, ויש לו קרומים בין הרגליים הקדמיות והאחוריות שהוא יכול לדאות איתם!!! אמנם הסנאי של עדן עדיין לא מעופף, אבל הוא עדיין היצור המקסים ביותר עלי אדמות! והאחים הקטנים שלו נתנו לי להחזיק ארנבונים, ונהניתי שם כל כך ^^...
ובתשע וחצי בערך גם גל בא, ואז בכלל היה מצחיק. עשינו עוד קצת אינדוקציות עד עשר וחצי בערך, ואז עלינו לחדר של עדן - איפה שיש מחשב - והקלדתי בשבילם את מצע הבחירות. עזרתי להם גם לארגן את זה בצורה מסודרת, ועזרתי להם להמציא סלוגנים, ואז כבר היה מאוחר, אז התקשרתי לאמא שלי שתיקח אותי, ועדן וגל פנו לעבוד על סיום הפרוייקט שלהם בביולוגיה.
והיה איזה קטע... אני לא יודעת... אני לא יודעת איך להגדיר את זה... אני לא רוצה לייחס לזה יותר משמעות ממה שמגיע לזה... היא איזה קטע, כשעדן וגל פנו למחשבים שבחדר שלו, ויש לו שני מחשבים. אני עוד ישבתי ליד אחד מהם, וגל התיישב ליד השני, ועדן היה צריך גם מחשב כדי שהם יוכלו לעבוד ביחד על הפרוייקט. אז עדן בא לאיפה שאני ישבתי, והניח יד על המותניים שלי - אני בדיוק התקשרתי לאמא שלי ולא שמתי לב שהוא מאחורי - ואמר:
"לי, את רוצה לעבור לשבת על המיטה?" עכשיו, אני לא מתכוונת לקטע של 'לשבת על המיטה', אני לא עד כדי כך מטומטמת כדי לייחס לזה משמעות. פשוט... היד שהוא הניח על המותניים שלי... נכון שהוא הניח אותה על המעיל שהוא נתן לי, אבל הרגשתי מין הרגשת חמימות שכזו...
קפצתי כאילו נחש הכיש אותי.
"מה? כן, בטח." אמרתי והלכתי לשבת על המיטה, איפה שהם ישבו עד לפני רגע.
כבר היה משהו כמו שתיים-עשרה בלילה, ואני הייתי ממש שפוכה כבר. אתם יודעים איך זה - כשאין מה לעשות מתעייפים... אז הנחתי את הראש על הכרית, וחשבתי לעצמי שאני רק אשכב טיפה עד שאמא שלי תבוא לקחת אותי. אבל אז באה אלי מין תרדמה כזו, מהסוג שלא ממש ישנים, אבל גם לא ממש ערים ולא יכולים לעשות הרבה בקשר למה שקורה...
ולפתע שמעתי את גל עושה:
"פססט... עדן." אני מניחה שהוא הצביע עלי. ואז שמעתי את עדן נותן מין כזה גיחוכון שמעיד על חיוך...
ואז הכלבה שלו נבחה ואני התעוררתי לגמרי, ותוך שתי דקות אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי לצאת.
אז עדן וגל יצאו ללוות אותי. חיבקתי כל אחד מהם, ושנייה לפני שעזבתי את עדן הוא אמר לי:
"המעיל שלי."
"מה?"
"המעיל שלי עלייך."
"אה כן, נכון, חכה שנייה." אמרתי והורדתי אותו.
"אני אצטרך עכשיו להפשיט אותך." הוא אמר, ועזר לי להוריד את המעיל. אני די בטוחה שהסמקתי, אבל אני לא יודעת כי לא רואים בחושך. בעצם, אני גם לא יכולה לראות בכלל אם אני מסמיקה או לא. הוי לי... מה יהיה איתך???
מצד אחד - הלוואי שהוא לא היה אומר דברים כאלה כשאנחנו בכלל לא ביחד.
מצד שני - זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו, המילים הקטנות האלה... התגעגעתי למילים הקטנות האלה... ואפילו אם הן חסרות הרבה משמעות עכשיו...
אוח... אני לא יודעת.
חיבקתי אותו אחרי זה שוב, והלכתי לאוטו, לאמא. הלוואי והייתי יכולה להישאר עוד ועוד... לנצח...
מה שכן, אני מרגישה הרבה יותר טוב בימים אלו. לא יודעת. אולי זה האוויר של הקיץ - אני אוהבת אותך, קיץ!
אולי זה כי עוד 13 יום יש לי יום הולדת, ואולי... אולי... אני לא יודעת מה, אבל אני שמחה עכשיו, משום מה. משהו לא בסדר בי, אני בטח אחזור למתכונת הרגילה עוד זמן מה. כרגע אני שופעת מרץ, נעורים, ושמחה. הו כן, שמחה :).
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: טוב, יש שתי מילים - עדן וגל. תודה שעזרתם לי לראות עוד סיבה טובה לחיות :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou