תגידו לי להתחדש, סוף כל סוף הצלחתי להעלות מוזיקה לבלוג! יאי ^^. עכשיו כולנו יכולים להנות מצלילי השיר: No More Words של Ayumi Hamasaki :).
ולעניין אחר לגמרי: מחר הבגרות שלי בכימיה, אני צריכה הרבה הצלחה, אז בהצלחה לי :).
ולעוד עניין אחר לגמרי:
הנה משהו שכתבתי אתמול בלילה אחרי סערת רגשות לא נורמאלית :).
תהנו: ^^
כשעליתי היום לחדר החלטתי לא לכתוב בספר שלי היום. אני לא יודעת למה, אבל הבטתי בו מבט אחד ואמרתי: "לא. היום לא." עזבתי את המחשב והוצאתי את הקלפים שגיא קנה לי ביום ההולדת שעבר שלי של אינויאשה. עמדתי להתחיל לשחק כשמשהו במגירה העליונה של השידה לכד את עיני. פתחתי אותה והוצאתי ממנה את היומן הישן שלי. מאז שפתחתי בלוג כתבתי ביומן האישי רק פעם אחת נוספת בניסיון לשקם את היחסים הרופפים שלי עמו. הדבר לא עבד, ומוכיח את הדבר התאריך שהוא ה-9/3/2005 (ה-2005 מודגש בשני קווים למטה ^^). קראתי את הקטע האחרון שכתבתי, והרי הוא לפניכם (או חלקים ממנו, בכל אופן):
"בהמשך החופש ההוא התקרבנו אחד אל השנייה יותר ויותר, עד שבאוגוסט, ב-12 באוגוסט - חודשיים לאחר יום הולדתי בדיוק - הפכנו רשמית לזוג בנשיקה. נשיקה אמיתית.
ומאז הכל השתפר. התחלנו להיפגש יותר לבד, והתקדמנו ביחסינו, ועכשיו אנחנו אוהבים אחד את השני מאוד...
...אני אוהבת אותו כל כך, אני יכולה לראות את שנינו בעוד שנים מספר, נשואים או גרים יחד. עם או ללא ילדים, אני רואה את עתידנו יחד מתגשם, ואני מייחלת לכך בכל ליבי...
...הוא האור שבחיי, ואני אוהבת אותו יותר מכל שאר הדברים המסוגלים לשמח אותי...
...אני מאמינה שאסתדר, ושיהיה טוב. שלך לעולמים, לי."
סיימתי לקרוא את הקטע, והרמתי את העיניים אל הקיר. הבטתי על הכוכב היחיד שעדן הדביק לי על הקיר מעל לראש.
"אני אוהבת אותו." לחשתי לעצמי. ולפתע זה הכה בי - ההבנה. אני באמת אוהבת אותו! "אני אוהבת אותו!" אמרתי לעצמי בפליאה. "אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו!" חזרתי על עצמי כמה וכמה פעמים. הרגשתי איך הראייה שלי אובדת, איך מסך מכסה את עיניי. "אני אוהבת אותו." חזרתי ואמרתי לעצמי בפליאה, בשמחה, בכמיהה, בגעגוע, באושר, בעוד הדמעות זולגות על לחיי המתוחות בחיוך. "אני אוהבת אותו!" תפסתי את מוריס, וחיבקתי אותו. "מוריס, אני אוהבת אותו!" קראתי לדובי המסכן. "אני אוהבת אותו!" צחקתי. "אתה שומע את זה, עדן? מה תגיד על זה? אני אוהבת אותך!" צחקתי, וקמתי מהמיטה. התיישבתי עליה, חיבקתי את מוריס וקראתי: "אני אוהבת אותו!" בצחוק מתגלגל. נישקתי את מוריס. "זה נכון, אני אוהבת אותו!" חזרתי על עצמי שוב ושוב ושוב ושוב. לא יכולתי להפסיק לומר את זה, או להפסיק לחייך ולצחוק.
האם אני סוף כל סוף משתגעת לגמרי? האם יצאתי מדעתי לחלוטין? או שהאם חליתי באהבה? האם האהבה הכתה בי שוב? אם כן, אני רוצה נוק אאוט!
אין לכם מושג עד כמה מאושרת הייתי למשמע המילים הללו בוקעות ממני באושר שכזה. אני התכוונתי לכל אחת משלוש המילים הפשוטות הללו, שיוצרות את המשפט הפשוט ההוא. וההבנה, כלומר, ידעתי שזה נכון, הבנתי שזה נכון. אך פתאום עכשיו, לפתע זה הכה בי ביתר עוצמה וההבנה שזה נכון גרמה לי לאושר שלא רבים זוכים לו בימי חייהם. אני אוהבת אותו, ואני מאושרת! ואהיה עוד יותר מאושרת אם גם הוא יאהב אותי כמו פעם, אבל ההבנה שאני באמת אוהבת אותו... זה משהו שאינני יכולה לתאר... זה משהו... על אנושי. אני מרגישה כאילו אני יכולה לעשות הכל! אני יכולה לעוף! אני כבר עפה! אני מרחפת בין ענני האהבה בשמי האושר!
אני
אוהבת
אותו!
ואין דבר שיוכל לשנות זאת! אני כל כך מאושרת! הו, ההתפרצות הזו הייתה שווה כל מילה ומילה שכתבתי עכשיו. אני פשוט נדהמת מכוחה של האהבה כל פעם מחדש. היא באה בכזו חוזקה! אני פשוט נדהמת!
הו, הלוואי ואתם מבינים את הרגשתי, אני מאוהבת! ואני נושכת את שפתיי בשביעות רצון בכל פעם שיוצאות המילים הללו מפי ^^. אני מאוהבת! ^^ אייייייייייייייייייק!!!!!!!!!!!!!!!!!! ^^!
אני יכולה לצחוק לעד!
אוהבת ומאוהבת, שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou