אני כבר לא יודעת מי אני. רגע אחד אני רוצה להיות עם חברים, וברגע השני לבד. רק לבד, אני עם עצמי. אני כבר לא מוצאת את עצמי יותר. לא לבדי, לא עם החברים. כל כך הרבה כאב... איך בנאדם יכול להחזיק כל כך הרבה כאב בעצמו?! אז אני משתחררת. לא ליד כולם, בלילה.
משחזרת רגעים שהיו ואבדו - שיישארו לעד בזיכרון. וכואב... וכואב וכואב וכואב, אבל מצד שני זו המטרה של הרגעים הללו - להכאיב לא? לזעוק אל השמיים בצחוק אילם מול הפרצוף שלי:
"אנחנו כאן, ואת לא איתנו יותר. אנחנו העבר שלך, והוא לא יחזור. ואין דבר שתוכלי לעשות כדי לשנות זאת."
וזו הרגשה שכולכם מרגישים, אני יודעת כי דיברתי איתכם. עם כל אחד בנפרד - אבל כל אחד מכם אמר לי את זה. אתם כבר לא רוצים להיות ביחד. זהו, כל העניין חוזר על עצמו - כמו בכיתה ט'. משהו משתנה וקליק! כולכם עוזבים בבת אחת. זה לא שאתם לא רוצים להיות אחד עם השני יותר, זה פשוט שאין בזה כבר את אותו משהו שהיה בזה קודם. וכואב... וכואב וכואב וכואב...
ואני חושבת לעצמי - אולי לחפש אנשים אחרים להיות איתם? ואני מבינה - אבל אתכם אני אוהבת. ואני חושבת - אבל אולי אתם כבר לא אוהבים אותי? ואני מבינה - לי, את סתם משוגעת. ואני שואלת - אולי אני באמת משוגעת?! ואני עונה - לי, תפסיקי, את מפחידה אותי.
אבל כואב... כואב כואב כואב ולא מפסיק. איך בנאדם יכול להחזיק כל כך הרבה כאב? אני מצדיעה לעצמי. ולא כי קרה לי משהו נורא כל כך. בסך הכל עזבו אותי, נפרדו ממני, אמרו לי שאני יותר מדי טובה. מי הוא שיחליט?! הוא האדם שאני אוהבת... הגדרה מתאימה. ההגדרה המתאימה ביותר. "האדם שאני אוהבת." ואני שואלת - לי את באמת אוהבת אותו? ואני עונה - כן! לעזאזל כן! ואני מדמיינת חיים בלעדיו, ואני מבינה שזה חיקוי זול של חיים תוצרת טאיוואן. זה לא חיים. זה רק מראה של חיים שהוא לא נכנס אליה.
אז שמישהו כבר יגרום לי להתאהב בו! כדי שאני אוכל לשכוח ממנו... כדי שאני אוכל לעזוב את הכאב הזה... אבל תודו באמת - מי כבר רוצה אותי? סוג ב', אבל עדיין בתולה. חושבת יותר מדי, נראית ממוצעת מינוס, לא שמנה במיוחד, חוץ מהירכיים. בנים אוהבים ירכיים? אני לא יודעת! הוא? הוא אהב את מה שהיה בי. בשבילו זה לא שינה כל עוד הייתי עצמי.
אני תופסת את הראש ושואלת למה?! אני מתכדררת כמו כדור, מנסה לעצור את הרעידות מבפנים, את הדמעות בעיניים, על קו הזינוק, את היפחה בגרון, לפני הדהרה החוצה, את המחשבות המתערבלות שלא יתבלבלו אחת עם השנייה - רגע!!! איפה אני בכל הסיפור הזה?!
איתו, במחשבות, בזיכרונות, בכאב...
מביטה בתקרה של החדר. כוכבים על כוכבים שהוא תלה. זוכרת איך שלח את היד לכיס הפיג'מה והוציא ממנה עוד כוכב, איך כמעט נפל מהמיטה כשניסה לתלות אותו, איך תפסתי אותו וכמעט נפלתי בעצמי, איך הוא תפס אותי והתחבקנו... מכבה את המנורה בזעם - אני לא רוצה לראות! לא רוצה לכאוב... והכוכבים זוהרים בחושך, לועגים לי: "הנה אנחנו, לא תימלטי מהזיכרון..." מורידה את העיניים מהתקרה, מביטה לכיוון הטייפ. תמונה שלו, בקבוק חול, פייה שקנה לי, עם שיער חום שאני עדיין לא יודעת אם הוא התכוון שזו תהיה אני. כולם מעוותים בגלל החושך, רואים רק קווי מתאר. אבל אני יודעת מה יש שם. הוא, זה מה שיש שם. מסבה את המבט לצד השני. תמונה שלו מחזיק במגן כבוד - פרס ראשון בתחרות ניווט. השם שלו מודגש במדגיש צהוב זרחני. ברור שאני לא יכולה לראות את זה, אבל אני זוכרת שבעצמי הדגשתי זאת!
כמה זמן הוא לא היה בחדר שלי? מאז פורים. אבל הוא שם. הו, כמה שהוא שם... בכל פינה הוא נמצא, מהתקרה ועד הרצפה. מהדולפינים והכוכבים הזורחים בחושך, ועד הפייה והתמונה עם המגן מתחרות הניווט. והוא נמצא בחדר הזה בזיכרונות. כל נקודה בחדר הזה הייתה בהישג ידו פעם. כל נקודה ונקודה. וגם אני הייתי. אבל הוא ברח. ברח ממני.
ואני שואלת - איפה אתה עכשיו, עדן סייג? איפה אתה כשאני צריכה אותך הכי הרבה?
הלכת. אתה כאן, והלכת.
וכאב...
וכאב וכאב וכאב...
איך אפשר להחזיק כל כך הרבה כאב בפנים?
סוד:
בוכים בלילה. בשקט בשקט, רק אתם והרעידות. רק אתם והיפחות. רק אתם והכאב שלכם, שאותו אף אחד לא יכול להבין, כי הוא שלכם. ולכל אחד יש כאב. אם זה מישהו שמת, שעזב או שסתם נמצא בסביבה ופשוט לא רוצה לראות אתכם יותר. וכואב לכם ואתם לא יודעים איך להיפטר מהכאב הזה...
תבכו בלילה. הלילה זה הזמן הכי טוב לבכות. ואם אתם רוצים, תשתפו אחרים. ואם אתם לא, תבכו לבדכם. לבד, זה הכי ביחד שאפשר. רק אתם ועצמכם. עם המחשבות, הזיכרונות והדמעות שלכם שמרטיבות את הכרית עד שאי אפשר להירדם גם כשהרעידות כבר מתישות אתכם, והגרון שלכם זועק מרוב כאב בגלל היפחות.
תבכו בלילה, אנשים טובים. זה מה שאנשים טובים עושים - ככה הם נפטרים מהכאב בצורה שלא מעוררת כאב באחרים. ככה איש לא רואה אתכם בוכים ולא יודע שמשהו לא בסדר. ככה אתם לא מטרידים איש. תבכו בלילה ותראו שבבוקר הכל ייראה אחרת. הכאב יוכל להיבנות שוב בהדרגה עד הלילה הבא, ואתם תהיו בסדר במשך היום. אל תדאגו, אנשים טובים, הכל יהיה בסדר אם תבכו בלילה.
המוח שלכם לאט לאט יקלוט את השגרה, אל תדאגו, ואז גם כשהכרית תהיה ספוגה עד כלות, גם אז אתם תוכלו להירדם, אפילו שיהיה לח ומגעיל מהדמעות. אבל אתם תירדמו - כי תהיו תשושים מהמאמץ של ללכוד את הדמעות בפנים, של לא להוציא קול אחד מהגרון אלא רק לחישות של בכי. כי אתם הרי לא באמת רוצים שההורים ישמעו, נכון?
והכאב... הוא יחזור, אבל רק בלילה הבא. אתם תהיו בסדר בבוקר, אל תדאגו...
תבכו בלילה, והכל יסתדר עד שתרד השמש שוב.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou