הכל התחיל משלשום בלילה, כשאמרתי לעצמי:
"לי."
"מה?"
"את תלכי לישון מוקדם היום, כי מחרתיים יש לך בגרות בהיסטוריה ואי לכך (ובהתאם לזאת), את צריכה לקום מחר מוקדם בבוקר כדי להתכונן."
"בסדר..."
ישבתי עד שתיים בלילה על הספר שלי...
"לי." אמרתי לעצמי לפני שנרדמתי.
"מה?"
"מחר תקומי מוקדם, זו הבעיה שלך שהלכת לישון מאוחר מדי. את צריכה ללמוד!"
"בסדר..."
השעון העיר אותי בשש וחצי. כיביתי אותו.
"לי."
"מה?"
"תקימי את עצמך בתשע."
"בסדר..."
את צריכה להתכונן."
"בסדר!"
חזרתי לישון וקמתי באחת עשרה.
"לי."
"מה?"
"עכשיו את חייבת להתכונן. אני לא רוצה לראות שהלכת למחשב."
"בסדר..."
התארגנתי וירדתי רק כדי לבדוק אי מייל. נשארתי שם עד ארבע אחר הצהריים...
"לי."
"נו מה?"
"כשאת חוזר משיעור הרכיבה שלך את לומדת למבחן הזה!"
"בסדר, קלטתי!"
הלכתי לשיעור רכיבה וכשחזרתי בשש וחצי, רק רציתי לבדוק אם הסרט היפיפה (מומלץ!!!) - interstella 5555, כבר ירד או שעוד לא. הוא עוד לא סיים (אבל עכשיו ברגע כתיבת הפוסט הוא כבר נמצא על דיסק VCD שלא ממש עובד כמו שצריך, אבל מילא ^^). אבל אני גם לא סיימתי עם המחשב, מסתבר. ישבתי שם עד רבע לשמונה.
"לי!"
"מה את רוצה ממני?!" צווחתי על עצמי.
"קומי מהמחשב הזה ולכי כבר להתקלח וללמוד!"
"בסדר נו, בסדר!!!"
קמתי והתקלחתי וירדתי שוב למחשב. ואז אבא בא ושאל למה אני לא לומדת.
"אין לי כוח..." אמרתי לו בקול של מישהי שאין לה כוח. הלכנו לטייל עם הכלבים.
אבל אחרי זה באמת עליתי ללמוד קצת. כבר היה משהו כמו תשע, ולמדתי עד עשר. ואז נמאס לי, אז עמדתי לרדת למטה, כשלפתע - טלפון.
"לי נמצאת?" שמעתי את הקול של אמא ולמטה.
"זה בשבילי?" קראתי. לא ענו לי. "זה בשבילי?!" קראתי חזק יותר. עדיין לא ענו לי. נאנחתי ולקחתי את הטלפון ועניתי בעצמי. לא צריכה טובות...
"הלו?"
"היי."
"מה? רגע, איפה?"
"לי, ענית?" אמא שאלה בטלפון.
"כן אמא, תנתקי!" אמרתי. "הלו?"
"היי."
"הא?!?!?! מה? מה אתה, רק רגע..." נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת. "היי." אמרתי בקול רגוע.
"הכל בסדר?"
"כן, בטח." אמרתי.
"את... בטוחה?" הוא פקפק. "את נשמעת קצת מפוזרת."
"לא זה פשוט... מה קורה איתך?"
"הכל בסדר. שמתי לב שתמיד כשאני מתקשר אלייך לפני מבחנים חשובים בהיסטוריה אני מקבל ציון טוב, אז אמרתי לעצמי שגם הפעם שווה לנסות."
"אה... בכיף אני אומרת." חייכתי.
דיברנו על איך שאני טובה בהיסטוריה ואיך שהוא טוב במתמטיקה, ואיך שהוא גרוע בהיסטוריה ואיך שאני גרועה במתמטיקה. והוא אמר לי שלא אכפת לו לעזור לי להתכונן למתמטיקה אם אני רוצה, ושהוא ממש שמח שאחרי מחר (כלומר היום), לא יהיה לנו יותר היסטוריה בחיים.
דיברנו על הא ועל דה. הוא החמיא לי מלא פעמים, אני אמרתי שיש לו קול רדיופוני אחרי שהוא הסביר לי במשך חמש דקות על משבר ברלין (הוא הסביר ממש טוב, ואפילו הייתה על זה שאלה שהייתי יכולה לענות עליה מצויין בבגרות, אם רק הייתי באמת מקשיבה למה שהוא אומר במקום לאיך שהקול שלו נשמע...). הוא אמר שהוא כנראה יכול להיות בגלגל"ץ, ואמרתי לו שחסר לו וויטמין P בדם (P = פרוטקציה). הוא אמר שאולי יש לו קצת יותר מזל בתלפיות, כי יש לו את שלושת אבות המזון העיקריים: חמש יחידות בפיזיקה, מתמטיקה ובקרוב אולי גם ביולוגיה. אמרתי לו שאני רק רוצה להיות פסיכולוגית :). הוא אמר שאני צריכה לעשות מה שאני רוצה, לא מה שההורים שלי רוצים שאני אעשה. ודיברנו עוד ועוד ועוד... בסוף הגענו לשיחה מאוד מוזרה על הכותונת שלי.
"הגעתי למסקנה שבכל פעם שאני לובשת פיג'מה אני מדברת שטויות. ועכשיו אני עם כותונת, אז בכלל..."
"את עם כותונת?"
"כן..."
"כזאתי שיש לה גם מצנפת מגניבה כזאת?"
"אממ... לא. היא יותר בסגנון של כותונת מהבד הזה, נו... איך קוראים לו..."
"סאטן?"
"כן! בדיוק."
"וואי, יש לך כותונת סאטן?!"
"אממ... כן..."
"יואו, אני חייב לעשות כזה תרגיל להורים שלי! וואי, לישון עם שמיכת פוך וכותונת סאטן ולשים מצלמה בחדר ולראות את הפנים של ההורים שלי כשהם יראו את זה!!! יואו, אני חייב לעשות את זה! לי, את חייבת לתת לי את הכותונת הזאת!"
"מה?!" נדהמתי. "על מה אתה מדבר?!"
"על הכותונת, את חייבת לתת לי לעשות להם את זה!"
"אין מצב עדן! אין שום מצב שבעולם שאתה תיכנס לכותונת הזאת, ועל מה בכלל אני מדברת?! אתה לא מקבל אותה וזהו!"
"נו... נו נו נו... אבל אז יהיה לך ריח של עדן על הכותונת." אני נשבעת לכם שלרגע היססתי לפני שאמרתי לו:
"לא עדן! אתה לא מקבל את הכותונת שלי!"
"נו למה?"
"כי אתה תקרע אותה!"
"איך אני בדיוק אקרע לך את הכותונת?"
"כי אתה רחב מדי בכתפיים!"
"נו באמת, אני לא כזה רחב..."
"ובכלל עדן, זו כותונת שלובשים בלי חזייה, ו... אה, אופס, תשכח שאמרתי את זה..."
"לובשים אותה בלי חזייה?"
"כן..."
"נו את רואה, אז אין לי בכלל בעיה עם זה!"
"אתה לא מקבל את הכותונת שלי!!! זה גם כותונת כזאת של בנות."
"מה, היא בצבע וורוד או משהו?"
"לא... בצבע כחול..."
"נו אני אוהב כחול." הוא צחק.
"לא סתם כחול. כחול navy." לא יודעת למה אמרתי את זה. ידעתי שהוא אוהב את הצבע הזה. לא יודעת למה אמרתי לו את זה אם לא רציתי שהוא ירצה אותה עוד יותר... לא יודעת למה אמרתי את זה...
"אני עוד יותר אוהב כחול כזה."
"אני יודעת, קניתי אותה מזמן בגלל זה." אמרתי לו. היה שקט לרגע.
"נו תני לי למדוד אותה לפחות." הוא ביקש.
"לא עדן!"
"למה?!"
"כי ככה! כי אתה תקרע אותה! כי יש לך..."
"יש לי מה?"
"יש לך..."
"מה, נו?"
"יש לך חזה גדול מדי, הנה, אתה שמח שאמרתי את זה? יש לך חזה גדול מדי." ואז הבנתי מה אני אומרת. "כלומר, לא! לא ככה גדול, פשוט, אתה יודע, לרוחב... כלומר, לרוחב השני, לא לעובי... אתה יודע למה אני מתכוונת..." הוא התגלגל מצחוק.
"נו, אני לא כזה ענק את יודעת..."
"אתה יודע, כל זה גורם לי די לפקפק בזהותך עדן..."
"משום מה אני חושב שאת צריכה לדעת הכי הרבה על הזהות שלי..." הוא אמר.
"כן אה..." הייתה עוד שתיקה קטנה. "אתה עדיין לא מקבל את הכותונת שלי." אמרתי אחרי רגע.
"למה?"
"כי ככה זה עובד אצלי עדן. You can look but you may not touch." אמרתי לו.
"ממתי זה ככה אצלך?"
"מאז שנ... לא משנה." אמרתי כמעט יצאו לי המילים האלה מהפה. 'מאז שנפרדת ממני'. אבל לא אמרתי אותן, ומזל שכך. לא רציתי שזה ייגמר ברע.
"אז אני לא מקבל אותה?"
"לא."
"למה?"
"כי אתה תקרע לי אותה!"
"אני לא! נו ואם אני כן אז אני אהיה חייב לך ליום הולדת אחת חדשה."
"למה, כי את הדובי אתה קנית לי כי היית חייב לי כי קרעת דובי אחר? ואת הפייה קנית לי כי היית חייב לי כי שברת לי פייה אחרת?"
"בקשר לדובי אני יודע שלא. בקשר לפייה, אף פעם לא שברתי לך שום דבר?"
"אף פעם, עדן."
"באמת? וואי, סחטיין עלי."
"כן, בהחלט סחטיין עליך." ניסיתי להוביל אותו הרחק מהנושא תוך כדי ניפוח האגו שלו.
"גם את לא קנית לי אף פעם בגדים ליום הולדת?"
"לא, אני קניתי לך כובע בוקרים."
"אה נכון, 'רק כובע בוקרים'..."
"זה לא היה רק כובע בוקרים, היו שם עוד דברים..."
"נכון."
"אז מה אני אקנה לך השנה? אין לנו איזה מותג הפעם."
"לאור השיחה ההזויה הזו אני מניח שזה פשוט מתבקש..."
"אתה רוצה כותונת סאטן?"
"אני מניח שזה פשוט נדרש."
"אני לא מאמינה... שאלוהים ישמור עליך עדן..." הוא צחק. אמרתי לו שאני אקח את גל שימדוד בגדים איתי, ואז שאלתי אותו אם לדעתו גל יסכים למדוד כותונת סאטן, ועדן אמר שזה תלוי בעד כמה שגל יהיה "קינקי" באותו יום :).
"אז ככה את איתי?" הוא אמר פתאום.
"מה?"
"את לא נותנת לי את הכותונת שלך?"
"עדן, אתה לא מקבל את הכותונת שלי!!!"
"למה?!"
"כי אני לא רוצה שתהרוס אותה!"
"אז רק תביאי אותה מחר לביה"ס ואני אראה אם היא מתאימה, טוב?"
"מה? אין מצב שבעולם שאני עושה את זה."
"ואם אני אגיד בבקשה?"
"לא."
"בבקשה..."
"לא."
"בבקשה..."
"לא."
"נו בבקשה..."
"טוב נו, אני אביא את זה. אבל שלא תעז לקרוע את זה!"
"אני לא אקרע." הוא אמר בחיוך.
שאלוהים ישמור אותו, הוא באמת גרם לי להביא את הכותונת שלי לביה"ס היום... וכל מה שהוא אמר על זה היה:
"זה בדיוק ברוחב של הטי שירט שלי. רק שזה קצת קצר עלי."
"ברור שזה קצת קצר עליך, תראה באיזה גובה אתה ובאיזה גובה אני!" אמרתי. הוא חייך. אני אוהבת כשהוא מחייך :).
וזהו... הבגרות הייתה סופר קלה, טוב, אולי לא סופר, אבל בהחלט לא משהו מסובך במיוחד... ומסתבר שהגוף שלי סובל מחרדת מבחנים. אני מדגישה, הגוף שלי - ולא אני. אני בסדר גמור עם זה. אבל הגוף שלי כנראה די מסתבך עם כל העניין, כי הדבר הראשון שקיבתי היקרה דאגה שאני אראה בבירור הבוקר היה האסלה...
נו מילא...
העיקר שהיה טוב, ושהבגרות עברה ושאין יותר היסטוריה :).
שיהיה לכולכם יום מצויין. המילה האהובה לפוסט הזה היא: עדן. נו איך לא, אחרי שיחה כזאת הזויה...
ולסיכום:
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou