הלילה היה עטוף בשקט וחשיכה. האוויר עמד במקום - אולי התערבל קלות בערפל סמיך - אבל עמד במקום. אף רוח לא נשבה, ינשוף לא העז לקרוא, עכבר לא העז לצייץ. נדמה היה שאפילו הכלבים מפחדים לנבוח. הירח עמד במרכז השמיים, כמו אב גאה שמביט בילדיו הישנים, וטבעת של הילה הקיפה אותו במרחק רב, כמו חישוק. זה היה לילה ללא עננים, והכוכבים בהקו במלוא עוזם, אך הערפל הסתיר את אורם מיושבי הארץ. למעשה, התנועה היחידה שנראתה הייתה ריצתה המטורפת של דמות קטנה, שהניפה את רגליה הדקות הלאה והלאה והלאה, כאילו רדף אחריה מישהו.
הדמות רצה מבלי לדעת לאן היא נכנסת, ולא שמה לב לכך שהעצים סגרו עליה עד שהייתה עמוק בתוך היער. לפני שיכלה לשאוף עוד כמות אוויר לריאותיה, שמעה את זעקותיו חסרות הפשר של היצור שעקב אחריה. היא ידעה שאסור היה לה להתקרב למקום ההוא, שכל כך הרבה סבל וכאב הגיעו ממנו, אבל היא רצתה לנסות... היא חשבה שאולי היא תהיה האחת שתסדר הכל. הזהירו אותה, כמובן, אבל היא לא הקשיבה. אמרו לה שכל מי שאי פעם ניסה לא שרד את הניסיון, אבל היא ביטלה את כל הטענות. והיא טעתה.
כשנכנסה למקום, הוא היה חשוך אף יותר מלילה ללא ירח. היא הסתובבה בעלטה, לא מסוגלת להבדיל כמעט בין ימין ושמאל. מעדה מספר פעמים, נפלה פעמיים או שלוש, אבל המשיכה להתקדם. ואז התחילה לשמוע רעש. בהתחלה לא היה זה משהו מיוחד, יותר כמו טפטוף של מים. אחרי זמן מה שמעה גם דפיקות מוזרות, טפיחות על הקירות או משהו דומה לכך. החשש החל להתגנב ללבה, אבל היא עדיין המשיכה להתקדם.
ברור שחיכו לה בחוץ, אבל היא פחדה שהרחשים יגיעו החוצה ויבהילו את אלו שחיכו לה. ועם זאת, בכל הסיפורים היה הגיבור אמיץ, אז למה לא היא? והדרך המשיכה עוד ועוד עמוק יותר לתוך... היא לא ידעה לתוך מה.
ואז, כאילו משום מקום, זה תקף אותה. היא הרגישה פרווה עוברת לידה בדיוק כשזרועה נפגעה. הדם החל לזלוג כמעט מיד מהפצע, והיא פלטה צרחה עמומה דרך שיניים קפוצות. אבל היא לא איבדה את עשתונותיה ואין זה משנה כמה פחד חשה. היא לא ידעה לאיזה כיוון הלכה, אבל היא ידעה היכן היא עומדת. בחצי צעד היא הסתובבה לאחור, והחלה לרוץ לכיוון ממנו באה. היא ידעה שהדבר הזה - מה שהיה - יעקוב אחריה. יצורים תמיד עוקבים אחרי דברים שזזים מהר. אבל היא המשיכה בריצתה. אם תוכל להגיע החוצה, חשבה, הכל יהיה הרבה יותר ברור. והיא רצה, ולמרות שנפלה כמה פעמים, היצור לא תקף שוב, אלא רק רדף אחריה. היא הבינה שהוא משחק בה. למה? לא היה לה מושג.
הריצה הביאה אותה לבסוף למקום שבו היה מעט יותר אור. היא כבר התנשפה, אבל לא הפסיקה. היא עצרה רק כדי להחליט לאן להמשיך. דרך הדלת - והחוצה, החליטה. וכך עשתה. כשיצאה כבר היה הערפל מתערבל סביבה, והיא דהרה דרכו כמו משוגעת. השקט, כמו מין רוגע כזה, שהשרה הערפל על הסביבה היו כל כך מנוגדים להרגשתה. הוא היה צונן על עורה, כמו אגלי טל בבוקר, אבל לא היה לה זמן לחשוב על כך ולהיכנע לשלווה שניסה הערפל לכפות עליה. מאחוריה שמעה בצורה עמומה את טפיפותיו של היצור הענק שרדף אחריה.
היא המשיכה והמשיכה עד ששמה לב כי היא בתוך היער. עכשיו כל מה שהייתה צריכה לעשות היה למצוא את ידידיה. אלו שהסכימו לבוא עמה, אלו שלא טענו שהיא משוגעת והפנו לה את גבם. עכשיו אולי גם הם ברחו. הערפל הזה לא היה כאן כשנכנסה - כמה זמן עבר? לא, לא זה היה הדבר החשוב כעת. להמשיך לרוץ, לברוח, זו העצה הטובה ביותר שהייתה יכולה לתת לעצמה.
היא המשיכה בכיוונים שונים. היכן הם היו, בשם כל מה שטוב?! לאן הם נעלמו? אולי היא לא נמצאת במקום הנכון? אם כך, ייתכן שהדבר פועל רק לטובה. אם ימצא אותה היצור, לפחות לא יוכל להגיע גם לאחרים. היא הגיעה לקרחת יער, ועצרה. את חבריה כבר לא תמצא כעת. לא היה לה למה לקוות. הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות כעת, היא להתחבא ולקוות שהיצור לא יימצא אותה עד שיגיע הבוקר, לחכות עד שהערפל יתפוגג ולנסות למצוא את חבריה, או להתמודד עם היצור אם זה ימצא אותה כאן. היא לא ראתה נקודה טובה להתחבא בה, והיא הייתה די בטוחה שגם בבוקר היצור לא ייעלם. כלומר, אמרו גם שהוא לא יוצא מהמקום בו שרץ והוא כן יצא, אז מדוע שייעלם כמו שאמרו? היא קיוותה שיאבד את עקבותיה בערפל, אך במעמקי ליבה ידעה שהדבר איננו אפשרי.
האווירה בקרחת היער השתנתה לפתע. נשימותיה הכבדות הודגשו על רקע הדממה שהשתררה. הערפל התמצק בשולי הקרחת כמו קיר, אך נעלם מקרחת היער עצמה. ולתוכה צעד היצור. ענק יותר מכל דבר שראתה מימיה, בעל המראה האכזרי ביותר שנתקלה בו. עיניה טיפסו למעלה אל פניו, שם פגשה בעיניו שהיו שני גושים שחורים ומבריקים שהביטו בה בכעס על כך שהעזה להוציאו ממרבצו. היא חשה אימה בצורה שלא חשה כבר זמן רב. איך העזה לחשוב שתוכל לשנות? מה עבר במוחה?!
היא הייתה משותקת מאימה, אכזבה וייאוש, כשהיצור התקרב אליה לאט לאט, כאילו היה לו כל הזמן שבעולם להשתעשע בטרפו.
אין לי מושג איך להמשיך את זה מכאן. אולי יבוא לי בהמשך, אולי לא, בינתיים, תישארו במתח (או תגידו לי איך להמשיך את זה, אם אתם יודעים טוב ממני ^^).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou