היא הייתה משותקת מאימה, אכזבה וייאוש, כשהיצור התקרב אליה לאט לאט, כאילו היה לו כל הזמן שבעולם להשתעשע בטרפו.
כשהיה במרחק פסיעה ממנה נעמד על מקומו והביט בה מלמעלה. כה ענק הוא היה, עד שהייתה חייבת להרים את ראשה כדי לפגוש בעיניו. לא שהיא רצתה להיתקל בהן, כמובן, אבל היא פחדה להביט בשאר גופו. העיניים היו הדבר המפחיד ביותר, אך הכי פחות מאיים בינתיים. העיניים השחורות הביטו בה בלא פחד, כעיניו של יצור שיודע שהוא החזק מביניהם.
הוא טלטל את ראשו פעם אחת, ורעמתו הדלילה נעה קלות. ציפורניו הארוכות היו יכולות לשסף בקלות את גרונה, או לגרום לה לנזק גרוע יותר מאשר החתך העמוק והמדמם שהשתרע על כל זרועה הימנית. אפו נשף אוויר שהתמזג עם אוויר הלילה הקר, והפך לאדים בהירים בגוון הערפל שעדיין השתרע בשולי היער.
היא תהתה אם אולי תוכל לברוח בין רגליו. הוא היה מספיק גדול על מנת שהיא תוכל להתכופף ולברוח. אולי ייקח לו זמן להבין מה עשתה, לפני שיוכל להתחיל לרדוף אחריה. זה ייתן לה ייתרון כלשהו, גם אם לא סיכוי מזהיר. היא הביטה חליפות אל השמיים ואליו. עכשיו כבר לא נראו בהם הכוכבים. הערפל אמנם כבר לא הסתיר את הרקיע, אבל הכוכבים פסקו להאיר. רק הירח הגדול שעמד מעל מרכז קרחת היער וההילה הטבעתית שהקיפה אותו האירו עכשיו את כל שראו עיניה באור מאיים.
לפתע ציציות אוזניו של היצור נרעדו, והוא הסב את מבטו ממנה והלאה, אל היער. לפני שהבינה מה קורה היצור עבר אותה בתנועה חלקה, ופנה למשהו שככל הנראה היה מאחוריה. היא לא הבינה מה קרה לו. מדוע לא תקף אותה? היא הייתה ממש מולו, עמדה ללא כל הגנה והביטה בו כמו עכבר שמביט בחתול שלא אכל חודש. איך ייתכן שלא הרג אותה בנקישת שיניים אחת נוראית? איך לא תלש את עורה מעליה בציפורניו האיומות?
אף היא נפנתה לכיוון אליו פנה היצור, והביטה באימה גדולה אף יותר - אם ייתכן הדבר - בדמויות שראתה מולה כעת. לא אחד, כי אם שני יצורים - שניים, בשם כל מה שטוב! - עמדו והביטו אחד בשני בתיעוב מוחלט. בזה היא הייתה בטוחה. הם נהמו נהמות גרוניות ואיומות אחד אל השני, שהרעידו את צמרות העצים. אילו היה זה רעד רגיל, היו בוודאי ציפורים יוצאות בתעופה מן הצמרות, אך כל יושבי היער היו מרותקים למחבואיהם מחרדה. הציפורים אפילו לא העזו להזיז את כנפיהן במקומם, שלא לדבר על תזוזה.
היצורים הפסיקו פתאום לנהום, ולנגד עיניה של הנערה קפץ היצור שרדף אחריה על היצור השני, והם החלו להתגושש על האדמה במערבולת של חום ואפור. היא לא ידעה מי יהיה זה שינצח, אך חשדה שאפילו אם כן תחייה מספיק כדי לראות זאת - בהנחה שהיא לא תיהרג בטעות מתנועה לא מכוונת של אחד מהיצורים קודם לכן - שארית חייה לא תהיה ארוכה מדי. היא הכינה את עצמה עוד באותו רגע לכך שברגע שאחד היצורים ינצח, יהיה הוא האחד שיתענג על בשרה בתור ארוחת לילה מאוחרת.
מה יהיה עכשיו? אני חוששת שאני צריכה עוד כמה ימים כדי לחשוב :).
לילה טוב לכולכם. המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: יצור. נו, ככה זה בחיים...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou