אני לא מאמינה שזהו זה. אני מסרבת להאמין. גם אם היו יורקים לי את זה בפרצוף הייתי מסרבת להאמין. איך?! איך יכולת? איך יכולת פשוט להפסיק הכל, אחרי שהיה כל כך טוב?!
אני לא מאמינה שרק היום קלטתי שזהו, זו הייתה הפעם האחרונה שאני אראה אז זה מבלי להיות מופתעת שוב ושוב מחדש. וההבנה הקשה פוגעת בול במטרה - זה נגמר, ואין יותר.
אני לא מאמינה שהגעתי לפרק האחרון של inuyasha!!!
היום הורדתי את שני הפרקים האחרונים של הסדרה המדהימה הזו. שני הפרקים האחרונים. ואין יותר אחריהם כלום. המסע מסתיים, נגמר. ואולי לא? אני מפחדת להביט בהם. מפחדת להודות באמת שזהו הסוף, שיותר אינויאשה לא יכה בשיפו ויגרום לו לנפיחות בראש; שיותר מירוקו הסוטה הקטן (הגדול, יותר נכון), לא ימשש את התחת של סאנגו, ולצורך העניין גם לא יבקש מכל אישה שהוא רואה לשאת את ילדו; יותר קאגומה לא תביט באינויאשה בעיניים נוגות, לא מסוגלת להאמין שהוא ירצה בה כשהוא בעצם אוהב את קיקיו; אני לא מאמינה שהם לא נתנו לקוגה להופיע לפחות בפרק הלפני-לפני אחרון... אולי הוא יופיע בפרק הלפני אחרון, או באחרון עצמו - הם חייבים לו את זה...
ואת מי אני הכי אהבתי? אני לא יודעת. אני מניחה שאת ססשומארו, כי הוא... אדיש. כמוני בערך... אני לא יודעת... אני כל כך אתגעגע! אבל אל חשש, עוד מבעוד מועד צרבתי את כל הפרקים על דיסקים (מה שעכשיו גרם לכך שיש לי ערמה די נכבדת של בסביבות ה-30 ומשהו דיסקים שמונחת לי על המדף...), ואם יהיה רגע בו ארגיש חוסר בסדרה המדהימה הזו, אני אוכל להתרפק על פרקי העבר, להיזכר בנשכחות, להעלות זכרונות... ויש הסרטים, שרובם הנכבד (מה שנכנס בדיסקים עם קיבולת כמו שיש לנו...), כבר צרוב אף הוא. יהיה לי על מה לסמוך - תודה לאל על פתרונות טכנולוגיים...
הו, אבל אני כל כך אתגעגע!!! למה אני אף פעם לא מסוגלת לעזוב לגמרי?! אני אתגעגע כל כך... לחוסר הוודאות של מה יקרה בפרק הבא כשהתמונה עוצרת ב"פריז!" על דמות באמצע תנועה - היראיקוטסו טס בשמיים לעבר נראקו, ואי אפשר לדעת האם הוא יפספס או לא; חרבו של ססשומארו עושה את דרכה לליבו של אינויאשה ולא ניתן לנחש אם הכלבלב האנושי ישרוד; חיצה של קאגומה או קיקיו מנסה לפלס נתיב על מנת לטהר יוקי של שד אבל לא רואים עוד את התוצאה... ברור שאפשר היה לנחש מה יקרה, אבל הציפייה לוודאות מוחלטת... אתגעגע כל כך...
רומיקו טאקאהאשי, איך העזת לעשות לי את זה?! איך יכולת?! את לא נורמאלית!!!
הייתי בחדרה היום (שינוי נושא מהיר מאחר ואני לא מאמינה שרובכם יודע מה זה אינויאשה חוץ מזה שזו סדרה מצויירת בערוץ הילדים - בושו לכם!). הייתי בחדרה היום, הלכתי עם אמא לקופ"ח להחזיר משהו שהיא השתמשה בו לבדוק את פעימות הלב שלה, אחרי זה לשמאי הרכב (תוך כדי עזיבת נועה - שגם באה איתנו - ברחוב הרברט סמואל עם הוראות קלושות בקשר לכיוון אליו היא צריכה לפנות כדי להגיע לביה"ס לנהיגה, שם היא ביצעה בהצלחה הליכי הירשמות וכן שיעור נהיגה אחד על ג'יפ). אחרי שמאי הרכב עשינו דרכנו לקניון, ואמרנו לנועה שכשהיא מסיימת עם ביה"ס לנהיגה, שתבוא לבלות עמנו מעט.
בינתיים אמא ואני נכנסנו לסופר פארם. ונחשו עם מה יצאתי משם?!
צבע סגול כמובן! שתי ערכות, כי השיער שלי ארוך מדי בשביל ערכה אחת :). יצאתי משם מאושרת מכיוון שידעתי שאם אמא קנתה, היא גם תשתמש כי "חבל לבזבז" :).
לאחר מכן נכנסנו ל"תמנון" ואני התחלתי במדידה אינסופית של מכנסיים, שם התברר לי שהמידה שלי גדלה מ-38 ל-40 (הו, אגן ארור! בשם הכוחות, הלוואי והיית צר יותר!!!). אך בסופו של דבר גם המשימה הזו הושלמה, ואני מצאתי את עצמי יוצאת משם עם אמא, נועה (שמצאה אותנו בינתיים), ומכנס ג'ינס חדש וכהה.
משם הלכנו לאכול (טוסט עם גבינה בולגרית, צהובה, פסטו וללא עגבנייה בשבילי!). אמא הזמינה קפה ועוגייה, נועה מיץ ענבים, ואני שתיתי קולה - ששנים כבר לא הגיעה לפי בעקבות העובדה שלאבא אסור סוכר יותר. אפילו את הירקות שבאו עם הטוסט בצד אכלתי, תנו לי בכבוד!
כשקמנו משם, יצאתי בהצהרה שאני רוצה לעשות עגילים.
עגילים?!
אני?!
לא!!! כואב!!!
עלינו למעלה, לקומה השנייה. ראיתי חנות לבני נשים, ומיד גררתי אותן לשם ביודעי שגרירה זו תציל אותי מעלייה לקומה השלישית - לחנות בה עושים חורים באוזניים - לפחות למשך חצי שעה, אם לא יותר. דווקא יצאתי מורווחת - אמא קנתה לי חזיית סטרפלס נהדרת, נוחה, יפה ומקסימה! אני אוהבת את פרנצ'סקה שלי!!!
אהמ... כן.
אחרי זה עלינו לקומה השלישית והבנתי שאין לי הרבה מה לעשות. רק בשביל שיהיה לכם רקע - כבר שלוש פעמים היינו בחנות הזו במטרה לעשות לי עגילים, ובכל שלוש הפעמים השתפנתי רגע לפני. בדרך כלל הייתי מחזיקה מעמד עד שהיא הוציאה את האקדח. פעם אחת אפילו עד שהיא סימנה לי עם העט. מעולם לא המשכתי הלאה. היום... היום זה היה אחרת. החזקתי לאמא את היד חזק חזק, בחרתי עגילים רפואיים בצבע כחול, וחיכיתי ש"יזריקו" לי אותם לאוזן.
אם מישהו אי פעם יגיד לכם שזה לא כואב - אל תאמינו לו!!! - זה כן כואב. לזמן קצר, אבל זה כן כואב! אז אל תאמינו, אבל אל תפחדו, אחרי שהכאב עובר, זה רק מרגיש מוזר באוזן.
אחרי זה הלכנו להביט בגיטרות ותופים בכלי זמר בתור פיצוי, ואז חזרנו הביתה.
בסך הכל יצאתי מורווחת:
צבע לשיער,
מכנסיים חדשים,
טוסט טעים,
פרנצ'סקה חדשה,
גוף ונשמה חדשים (אלה השמות של החורים שלי: ימין - גוף, שמאל - נשמה).
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: פרנצ'סקה - יפיפייה שלי!!!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou