אני באמת לא מאושרת כשדברים לא יוצאים לי. אבל אולי הם רק צריכים זמן להסתגל - תרתי משמע.
היה לי מעניין היום, אבל אני לא אכתוב למה.
במקום, אני אשים לכם כמה תמונות של אירועים שקרו אחרי שאבא שלי ואני החזרנו את נועה הביתה:
לא ייאמן כי יסופר, כי אבא שלי אף פעם לא נוגע בחיות, בטח שלא מחזיק אותן:
ואני, דווקא כן ייאמן כי יסופר:
זהו.
היה נחמד, ביליתי כמה שעות איכות עם נועה, יצאנו מזה כמו אחרי מרחץ דמים מעוות, אבל היה נחמד מאוד. והיא לא רק "ידידה" שלי. נועה היא חברה למופת. :)
והיה לי חלום מוזר. חלקכם אולי יגיד לי שאני יותר מדי שקועה בנושא, אבל לי לא אכפת, זה כבר לא אני, זהתת המודע שלי:
אנחנו נמצאים אצל סבא וסבתא בבית - נועה, גל, עדן ואני. אני יורדת רגע להכין פופקורן, ואז עדן אומר שהוא צריך ללכת.
"למה?" אני שואלת, ומלווה אותו לדלת. "רק לפני עשר דקות הגעת."
"אני יודע, אבל אני נוסע מחר ל**********" (אני לא זוכרת לאן הוא אמר שהוא נוסע, אבל זה היה איפהשהו בארה"ב).
"באמת?!" אני שואלת, ואז סבא שלי עומד לידי ומסביר לי על המקום הזה שעדן נוסע אליו ומה יש שם וכאלה דברים. בדיוק כשאני מסתובבת לצד שעדן עמד בו כדי לבקש ממנו חול, אני מגלה שהוא כבר התקדם ואני לא רואה אותו מדרך הגישה של הבית. אז אני יוצאת אל הכביש, ואני רואה שהוא כבר קצת רחוק. אני מתחילה ללכת אחריו.
"עדן!" אני קוראת, אבל הוא לא שומע. אני מצמידה את שתי הידיים שלי לפה וצועקת: "עדן סייג!" הוא מסתובב, רואה אותי הולכת אחריו ומתחיל לרוץ. אני רצה אחריו גם כן. הוא מביט מתישהו שוב לאחור, ואז עוצר וחוזר לכיוון שלי בריצה. הצעדים שלי נורא ארוכים וכל צעד לוקח אותי כמה מטרים קדימה לפני שאני נוחתת על הרגליים, וככה אני עוקפת אותו במעט לפני שאני מצליחה לעצור. אבל אז הוא תופס לי את היד ומושך אותי אליו לחיבוק.
"לי." הוא אומר לי אחרי שהחיבוק נגמר.
"עדן, למה לא חיכית לי?"
"אני..."
וזהו, פה החלום נקטע. הוא בדיוק עמד לומר לי מה הוא, והלך החלום. נגמר. הטלפון צלצל ואני מרוב עצבים פשוט לא עניתי. הוא היה כל כך קרוב לומר לי! וככה פספסתי את זה בגלל טלפון מסכן... אחרי זה ראיתי שזו הייתה ג'וזי. היא רצתה להקריא לי מערכון שהיא כתבה. נו מילא...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: סגול.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou