החלטתי לכתוב סיפור קצר כי אין לי הרבה מה לומר לכם כרגע, פשוט ששום דבר לא קורה ואני עסוקה הרבה בפסיכומטרי אז כנראה שזו הסיבה.
קראתי את "המאהב" של א.ב. יהושוע. זה באמת ספר מעניין מאוד, סיימתי אותו תוך שלושה ימים (וזה וואחד ספר). הוא כותב במין שפה כזאת עממית, שקל להבין, וסגנון הכתיבה שלו זורם מאוד אז העיניים פשוט מחליקות על השורות ושטות להן על הדפים. אהבתי את הספר חוץ מהסוף שלו, אבל על זה אני לא אדבר כי יש נועה שעוד לא קראה וצריכה לקרוא ולא רוצה לדעת את הסוף :).
מה שכן, החלטתי לכתוב בסגנון א.ב. יהושוע. לא מבחינת הרמה של השפה, אלא יותר מבחינת מבנה. הוא כותב עם מעט פסיקים ויותר נקודות, מחבר משפטים וגורם להם להיות חלקים יותר. אני מניחה שתראו את זה.
*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).
התחלה:
זה לא הסיפור שלי זה הסיפור של החיים שלי שגם עליהם כבר אין לי כל כך הרבה שליטה עוד, אולי כי בסך הכל אלה היו חיים די קצרים. הם התחילו בכאב נגמרו בכאב ובאמצע גם היה קצת כואב למרות שאולי לא כל כך הרבה אחרי הכל.
במשך די הרבה זמן הייתי קמה בבוקר אוכלת ארוחת בוקר הולכת לבית ספר וחוזרת כדי לאכול ארוחת צהריים ולעשות שיעורים. אחרי זה הייתי משחקת קצת עם הכלב שהיה לנו אז, קראו לו ג'ים, וכשהיה נמאס לי הייתי או אוכלת ארוחת ערב או משחקת קצת בחדר ואז הולכת לישון.
אף פעם לא ממש היו לי חברים טובים מאוד כי מההתחלה הייתי קצת מוזרה כזאת קצת מופרעת. זה התחיל עוד בגן כשזרקתי על ילדה אחת חבילה של עפרונות והושיבו אותי בצד. אני כל כך התעצבנתי מזה עד שגירדתי עם עיפרון אחד ששמרתי לעצמי כי הצבע שלו מצא חן בעיני את כל הטיח הרקוב מהקיר. איך ששנאתי את הטיח הזה - כל כך סדוק מרטיבות והתייבשות - שפשוט אמרתי לעצמי די אם הם לא נותנים לי להיות עם כולם לא מגיע להם טיח צבעוני על הקיר ובכלל הוא מקולקל אז זה יעשה להם רק טוב.
כמובן שלא אמרתי לגננת שאני עשיתי אמרתי שזה היה החתול כי תמיד היו להם שם מלא חתולים שכל היום היו או ישנים או אוכלים. אבל היא לא האמינה לי וקראה לאמא שלי. אמא אמרה שזה לא סיפור גדול, הוציאה כמה שטרות של מאה ונתנה לגננת ככה, כדי שתשתוק. לאמא אף פעם לא היה ראש לדברים האלה, גם לאבא לא. היו מעדיפים להיפטר מהשטרות האלה מאשר להיכנס לגוף הבעיה.
אבל זה היה רק בגן בבית הספר הבנתי שהעניינים יהיו קצת יותר מסובכים ואני לא אוכל לזרוק יותר עפרונות צבעוניים על ילדים כי בקושי נתנו לנו זמן להשתמש באלו של בית הספר. את העפרונות הייתי מביאה בעצמי מהבית (למרות שאת העיפרון שלקחתי מהגן הייתי צריכה להחזיר). וככה התחלתי בית ספר ושמה דווקא הלך לי לא רע. הלימודים היו מעניינים וכשכולם היו מסתבכים המורה הייתה שואלת אותי ואני הייתי עונה והיא הייתה מחייכת אלי בנחמדות כזאת. אבל ככה זה בחיים כשמישהו אוהב אותך כל השאר שונאים אותך וגם אותי שנאו כי המורים אהבו אותי. אז ככה שחברים לא היו לי שם ואם בלימודים הייתי טובה אז לאנשים הייתי ממש ממש רעה כי לא ידעתי איך להתמודד עם הדחייה שלהם.
יום אחד כשכבר הייתי בכיתה ו' עברתי ברחוב ליד הפלאפל של יצחק שהוא היה תימני שמכר כדורים קטנים הקמצן ולקח עליהם מחיר כפול. ועל טחינה הוא היה לוקח עוד חצי שקל הוא אמר שזה כי על החמוצים הוא לא לקח כלום - נבלה אף פעם לא קניתי אצלו. אז הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי חבורה של אנשים הולכים ברחוב ואני זוכרת שנורא התפלאתי כי גם לבנים שם היו שיערות ארוכות כאלה שלחלק ירדו ממש על העיניים וחלק פשוט עשו מכל העסק קוקו. אמרתי לעצמי זהו כשאני אהיה גדולה גם לי יהיה שיער כזה ארוך וגם אני אסתובב בחבורה שכזאת.
ובאמת איך שנגמר בית הספר היסודי והתחילה החטיבה נכנסתי עם תיק חדש וכחול לכיתה וכבר היו שם שני בנים עם שיער ארוך כזה, אבל עדיין לא ממש ארוך רק כאילו מישהו הלביש להם קערה הפוכה על הראש וגזר מסביב. אז אמרתי לעצמי שאולי אני אדבר איתם ואראה אם הם לא נדחים ממני כמו שאר האנשים ביסודי. באמת לא נדחו אבל גם לא ממש נהיינו חברים.
במקום זה נהייתי חברה של איזו אחת ג'ינג'ית עם ראש ריק לגמרי. בסך הכל רצתה שאני אעזור לה בשיעורים אבל לי לא היה אכפת כל עוד יש לי עם מי להיות. אבל היא הייתה מין יצור בוגדני שכזה אני זוכרת שהיא הייתה הולכת כל הזמן מבלי לומר לאן ולפעמים הייתה מבטלת ברגע האחרון ואיכשהו תמיד כל מיני אנשים היו יודעים עלי דברים שסיפרתי רק לה. כמו הפעם ההיא שאנה קרשניקוב צעקה בטעות במסדרון כי היא חשבה שאני לא אשמע אותה מה כבר קיבלת? ואני בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת מה כבר יכולתי לקבל? אבל פתאום כשכל המסדרון הסתובב והסתכל עלי ואני מה עשיתי, עמדתי ליד הלוקר שנתנו לנו במתנה לשנה הראשונה שלנו בבית הספר כמו איזה עץ שנטעו אותו במקום ואין לו הרבה מה לומר בנושא. ולאט לאט הפנים שלי התחילו להאדים כשהבנתי ומישהו התחיל לגחך ובסוף זה הסתיים בזה שכל המסדרון התפוצץ מצחוק. אני רצתי מהר מהר לספריה ומשם לשער הראשי ולא חזרתי לבית הספר עד סוף השבוע.
לאמא ואבא לא היה אכפת. מאז שנכנסתי לחטיבה אני כאילו כבר התגייסתי מבחינתם הם לא ידעו מה קורה איתי ולי לא ממש היה אכפת כל עוד הם היו נותנים לי מאייה כל סופשבוע.
זה הכל להפעם, יש עוד (זה לא כמו הסיפור הקודם שלא סיימתי, לזה כבר יש לי סוף ^^).
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: חתול. מתה לנו גורה ואין לנו מושג ממה...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou