עדן היה אצלי אתמול. אני לא יודעת למה הזמנתי אותו, אבל דיברתי איתו לפני כמה ימים על סרטי דיסני והתחלתי לדבר על פנטזיה והוא אמר שהוא לא ראה את זה, אז אמרתי לו שהוא צריך לבוא לראות את זה. הוא אמר שבהזדמנות הוא אכן יעשה זאת. אז אתמול ההורים שלי נסעו לקמפינג בחורשת טל (מקום בצפון), ואני התקשרתי אליו בבוקר להזמין אותו אלי. שעות חשבתי מה אני אגיד לו במשיבון, כי אני בטח לא אצליח לתפוס אותו.
"היי עדן, זכרתי שאמרת שאתה רוצה לראות את פנטזיה פעם אז חשבתי שאולי תרצה לבוא לראות את זה היום, וגם סתם כי כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך." החלטתי להוריד את הקטע של "וגם סתם כי כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך." פשוט צלצלתי אליו.
"הלו?"
"בוקר טוב." היו המילים הראשונות שיצאו מהפה המופתע שלי.
"בוקר אור." הוא אמר בקול מחוייך. האם הוא היה שמח לשמוע ממני?! הזמנתי אותו והוא אמר שיש מצב, ושהוא ייתקשר.
אירית באה אלי בצהריים ואמרתי לה שיכול להיות שהוא גם יבוא. אז ביקשתי ממנה שתעזור לי לבחור משהו נחמד ללבוש כי רציתי להיראות יפה וחמודה אבל שהוא לא יחשוב שהזמנתי אותו לבית ריק רק כי אני מנסה להחזיר אותו אלי (באמת שלא הייתה לי כוונה לעשות את זה. כלומר, הייתי שמחה אם זה היה קורה אבל לא הייתי מנסה להמרח עליו או משהו כדי להבהיר לו את זה, ולכן גם לא רציתי להתלבש בצורה מאוד מושכת וכזו שמבהירה שאני רוצה אותו בחזרה, אלא בתור ילדה חמודה). אירית אמרה לי ללבוש את הגופייה שלי עם הדוגמא של הנמר, ואחרי זה היא הביאה לי גופייה לבנה ואמרה לי ללבוש אותה עם חזייה כחולה - מכל הדברים חזייה כחולה! אמרתי שבשום פנים ואופן אני לא מתכוונת לעשות את זה ובסוף התפשרנו על הנמר.
הוא התקשר בסוף אחרי שאני כבר התייאשתי ואמרתי שהוא בטח לא יבוא ואם הוא יטרח להתקשר זה יהיה כדי לומר שהוא לא בא.
"הלו?"
"היי. אני מוכן."
"אה באמת?!" שאלתי קצת נדהמת.
"באמת באמת."
הוא היה אמור להגיע עוד עשר דקות, ואיך שהוא ניתק קפצתי על אירית בהפגנת פקצתיות לא רגילה ולא משוייכת לי בדרך כלל שלוותה בצרחות של:
"איייק!!!! איייק!!! אייייייייייייייייייייייייייק!!!!!!!!!!!!!!! אהההההההההההההההההההההההה!"
ירדנו למטה וליוויתי אותה קצת תוך כדי הולכת הכלבים שלי לטיול כי הם כבר ממש היו צריכים את זה. בדרך הגנבתי לי טי שירט של אורנג' עם כיתוב smile ענקי בקדימה, חולצה במידה אקסטרה לארג' :). אירית איימה עלי שאם אני לא מורידה אותה היא תשחט אותי. ומרוב שהתעכבנו הייתי בטוחה שעד שאני אחזור הוא כבר יחכה בכניסה ולא היה לי נעים, אז איך שנפרדתי ממנה התחלתי לרוץ הביתה ובדרך הקליפס שלי נפל וכל השיער שלי התפזר ונעשה סתור מהרוח והגעתי מתנשמת ומתנשפת אבל הוא אפילו לא היה שם. כשקשרתי את הכלבים הוא התקשר לבדוק איפה אני, אז אמרתי לו שהוא יכול להיכנס ואני כבר באה.
הוא ראה אותי מתנשפת כמו אני לא יודעת מה, כל כך מביך...
נכנסתי וישר הורדתי את החולצה עם הנמר ונשארתי עם ה-smile הכתום על הרקע השחור הענק שלי (מה שבטח יגרום לאירית לרצוח אותי עכשיו), והכנסתי אותו פנימה. דיברנו קצת, הראיתי לו את העורב, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות והוא שאל בצחוק אם יש לנו וודקה דובדבנים (תמיד היה כי אבא היה שותה את זה מידי פעם עם איזה מיץ של פריגת).
"לא, עכשיו כבר אין וודקה כי לאבא אסור יותר סוכר." צחקנו. אחרי זה הלכנו לסלון. "אז, לשים את הקלטת?" שלאתי.
"את רוצה?"
"יש לך משהו יותר טוב לעשות?"
"נקודה טובה." הבית היה מוחשך קצת, רק במטבח היה אור ולמרות שזה אור חזק, הוא היה חלש יחסית והיה יותר חשכה.
שמתי את הקלטת והתיישבנו לראות אבל יותר דיברנו מאשר צפינו ממש. היו רק כמה קטעים שבהם אמרתי לו:
"הנה תסתכל על זה" או: "זה קטע ממש יפה." או: "את זה אני ממש אוהבת."
ואז הגיע הקטע של פס הקול, והמנחה מבקש ממנו לעשות קול ("האם יואיל פס הקול להשמיע לנו קול?")
משום מה הקטע הזה הצחיק אותי נורא, ונתקפתי בהתקף צחוק. וכשאני נתקפת בהתקף צחוק אז זה אומר שאני מתחילה לצחקק עד שלא שומעים יותר ורק רואים או מרגישים את הרעידות, עד שאני מוציאה מין "חי!" יחיד כזה וחוזרת לצחוק האילם שלי.
אז נתקפתי בכזה דבר והוא נורא השתעשע מזה.
"מה הפלא שאין יותר וודקה דובדבנים בבית? את שתית את כולה!" הוא צחק.
"אני לא, זה פשוט מצחיק!" קראתי בין צחוק אחד למשנהו.
ואז פתאום, משום מקום, הוא הניח עלי את היד. אני הייתי קצת בהלם ובמקום לומר על זה משהו פשוט המשכתי לצחוק, חלק מזה כבר לא כי הסרט הצחיק אותי אלא מאושר שהוא מחבק אותי!
זה הסתיים בלא הרבה יותר מזה, לא קרה הרבה יותר מזה, אבל כל צעד הוא התקדמות במסע של אלף צעדים, נכון?
טוב, רציתי לשים את הפרק השני של "נתי" פה, אבל כרגע אני רואה שהפוסט התארך מעדן למצופה, אז ככה שאני משאירה אתכם עם החדשות המרעישות האלה (אייייייייייייייייייייייייק!!!!).
אני מרגישה כמו ילדה בכיתה ו' שמתרגשת מנשיקה על הלחי... אבל היי, אני אוהבת את הבחור, מותר לי!!!
המילה האהובה עלי לפוסט הזה - איך לא - היא: עדן. אייייייייייייייק!!!!!!!!!!!!!!! ^^
כן כן, אני מאוהבת, עדיין. תירו בי!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou