המשך הובטח, המשך בא:
*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).
פרק ג'
יום אחרי זה שאלתי את איילה אם אנחנו יכולות ללכת לפגוש אותם שוב והיא אמרה בסדר אז הלכנו לשם והם לא היו שם אז ישבנו ופתאום ראיתי סיגריה שככל הנראה נפלה למישהו מהקופסה אז לקחתי אותה ואיילה שאלה אותי מה אני עושה אז אמרתי לה שחבל לבזבז במין צחוק מוזר כזה. וכמו שעמדתי שם הדלקתי את הסיגריה הזאתי שאין לי מושג למה בכלל הרמתי אותה. היא בערה לה איזה דקה ככה בלי שנעשה שום דבר למצמץ בקושי העזנו.
- את מתכוונת להכניס את זה לפה?
שמעתי פתאום וכל כך נבהלנו שתינו שקפצנו כמו שתי ציפורים שראו שועל אלא ששועל בחיים לא ייראה טוב כל כך כי זה היה מחתרת והוא בא בלי ששמנו לב.
- רק רציתי לראות אם אפשר להדליק אותה.
אמרתי בלי לחשוב והוא שוב צחק בטח חשב שאני תינוקת.
- למה לא תנסי?
שאל ואני באמת חשבתי למה לא? מה זה כבר יכול לעשות לי? ברור שקראתי את העיתונים וכל הכתבות אבל אם סלולארי מסרטן ואנשים משתמשים בו אז למה לא סיגריה? וחוץ מזה ששני ההורים שלי מעשנים ולא נראה לי שהסיגריות שלהם פחות מסרטנות. פתאום הרגשתי שאני נורא כועסת עליהם כי הם שניהם תמיד אמרו לי לא לעשן אבל עישנו בעצמם אז אמרתי לעזאזל עם הכל ודחפתי את הסיגריה לפה.
שאפתי ונשפתי והשתנקתי ונחנקתי והכל ביחד והקאתי את הנשמה אחרי זה כי זה היה פשוט מגעיל. זה היה כמו להריח את הסיגריות של ההורים שלי אבל בגרון והרגשתי שהפיח מחליק לי בגרון זה בטוח היה משהו פסיכולוגי אבל אני עדיין הרגשתי את זה עמוק עמוק שם בפנים.
ומחתרת צחק והסתכל עלי וצחק עד דמעות. וכבר היה צלצול אבל אני אמרתי לעצמי שעד שאני לא מוכיחה לו שאני מסיימת את הסיגריה המטומטמת הזאת אני לא זזה משם וככה בזבזתי שתי דקות מהשיעור בלנסות לעשן את הגועל נפש הזה. איילה בינתיים אמרה לי שאני משוגעת ורצה בחזרה לכיתה לשיעור הפחדנית הזאתי כל מה שחשוב לה זה להיות הכלבלב של המורה אחרי שאת השיעורים היא בכלל מעתיקה ממני.
אני לא אגיד שלא הרגשתי מין הרגשה של ילד שלוקח סוכרייה כשהוא יודע שאסור, אבל היה גם משהו מרגש בלהיות בחוץ אחרי צלצול. פתאום כל הבית ספר כזה שקט ויש שלווה על הכל. הבטתי מסביב – הציפורים הדשא החלונות הרחוקים שדרכם רואים ראשים שיושבים וחושבים וחזה נפול של מורה שמלמדת כל זה פתאום כל כך רחוק ממני כאילו הייתי אלפי שנות אור מהכיתה כי לא שומעים משם כלום. והיה הדשא והיו השמיים והעצים מסביב ומחתרת... ומחתרת? מה הוא עדיין עושה כאן? אה כן מחכה לראות אם אני מסיימת את הסיגריה או לא. אבל עד שחזרתי לעצמי גיליתי שהסיגריה כבר נשרפה כולה עד הפילטר והוא שוב צחק.
- רוצה עוד אחת?
- אולי אחר כך עכשיו לא תודה.
והוא שוב צחק מופתע מהנימוסים שלי. לא שהתנהגתי בהרבה נימוס למישהו חוץ ממנו אבל הוא חשב שכן והיה מופתע מזה.
וישבנו ודיברנו והוא אמר שקוראים לו מחתרת כי פעם ביסודי הוא סיפר שסבא שלו היה מהמחתרת היהודית בפולין ואף אחד לא האמין לו אז הוא הלך והביא איזה בגד שסבא שלו לבש במחתרת ולא הסכים להוריד אותו שבוע שלם ומאז קראו לו מחתרת החברים שלו. ילד מוזר חשבתי לעצמי אבל עדיין הוא היה חמוד בעיני.
והוא היה מכיתה י' ואני רק עמדתי לסיים ח' אבל עדיין הרגשתי שיש איזה קשר שמתחיל להתהדק סביבנו. וגם היה לו שיער ארוך שהזכיר לי את מה שאני כל כך רציתי. מין שיער ארוך ושחור שחור כזה כמו כנף של עורב והוא היה קושר אותו עם חוט של עור או שפשוט היה נותן לו להתפרע כמו משוגע מה שהיה בא לו באותו יום.
משהו כמו חצי שנה אחרי זה נהייתי חברה שלו ואז כבר ידעתי לעשן כמו שצריך מבלי להיחנק מכל שאיפה ובפעם הראשונה שאני הצלחתי את הוא מחא לי כפיים בצחוק ואמר יופי נתו'ש עכשיו תלמדי להחליף חיתול. ואני כעסתי עליו ולא דיברתי איתו שבוע אבל יום אחד הוא בא לבית שלי ופשוט התחיל לנשק אותי שוויתרתי לו מיד.
זה הכל. המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: אהוב. העיקר שיש את מי לאהוב.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou