לפעמים יש לי את ההרגשה הזאת של נחשים שזוחלים לי מתחת לעור. לא במובן האמיתי של המשפט, אלא במובן הרגשי שלה. כאילו מתחת לפני השטח יש זרמים סוחפים ביני לבין אחרים, ובין אחרים לבין אחרים שלא תמיד גלויים לכל. קשה כבר לדבר, כי לא יודעים מה עלול לפגוע ומה לא. קשה לומר משהו בכנות, מפחד שזה לא ימצא חן בעיני מישהו. מצד שני יש דברים שאי אפשר לשמור בפנים, וחייבים לומר בכל מקרה.
והעיקר העיקר - הפחד להיות באמצע, להיות חייבת לבחור: לכאן או לכאן. אני לא רוצה את זה. אם אני אגיע למצב כזה, אני אתמוטט. לא יכולה לבחור בין שני דברים טובים. לא יכולה. ולא רוצה להיות מוכרחת לעשות את זה.
אבל מפחדת, שבסוף לזה זה ייתגלגל. ואני יודעת שאם יבקשו ממני לבחור, אני לא אבחר בדבר. אשאר לבדי, זה מה שאני אעשה. כי אי אפשר לבחור בין שני דברים טובים. או שלוקחים את שניהם או כלום. ואם אי אפשר את שניהם, אז זה כלום, אני מניחה...
זה כזה ריב סטראוטיפי - חוסר טקט לעומת רגישות... ואני חושבת שאין אחד שנקי פה.
כן כן, זו דעתי. איש לא נקי מאשמה. ככה זה, ואני לא אפרט יותר, אבל זו דעתי.
נמאס לי כבר להיות המתווכת. לא נותנת יותר פתקים, לא מעבירה מסרים - תפתרו את זה בעצמכן, או שתישארו בריב כל השנה. בסופו של דבר רק לכן זה יעשה רע.
אני פורשת...
והמחזור המטומטם הזה עדיין מסרב להגיע! אני מתחילה להאמין שזה מדאגה, השאלה היא רק ממה אני דואגת כל כך לעזאזל?!
לא חשבתי שאני אתחיל לרצות שהוא יבוא, זה ממש מוזר לחכות בקוצר רוח למחזור... אבל כשהוא לא מגיע, זה מתחיל להדאיג...
ואני כן אוכלת, אפילו עליתי בשני קילו (היה 52, עכשיו 54), אבל זה לא עוזר!!!
אמא... אני מפחדת... ושאלתי את אמא שלי אם לקבוע לי תור לרופאת נשים. היא אמרה שאין צורך בכלל. אני אקבע לי בכל זאת, נראה לי... אולי יש לי סתימה? :S
מפחדת...
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou