יש לי יותר מדי דברים על הראש, ואין לי זמן לחברים... כל כך מבאס...
מה עוד? אה כן, תלמידים מהשכבה ביקשו ממני לכתוב להם תסריט, אני מקווה שאני אצליח...
יש לי מלא דברים לעשות ואני לא מספיקה רבע ממה שאני רוצה להספיק, בבקשה אל תציקו לי בנושא הזה...
מה עוד?
אה, הנה הפרק השישי:
*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).
וככה זה התחיל כל פעם כשהיינו יוצאים להופעות מישהו מהמבוגרים יותר או שהיה נראה מבוגר יותר היה הולך רגע וקונה משהו טעים לשתות כי מסתבר שי שבעוד טעמים חוץ מתפוזים. היינו נשארים שם עד מאוחר ומדברים וצוחקים על כל מיני דברים מטומטמים ואחד על השני כשהיו כאלה שלא יכלו כבר ללכת ישר. אני אף פעם לא שתיתי יותר מדי כי אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיראות כמו אלה שצחקנו עליהם אז הייתי מגבילה את עצמי. אבל באיזהשהו שלב כבר לא היה אכפת לי.
הייתי חוזרת מאוחר בלילה או ממש מוקדם לפנות בוקר ולהורים שלי לא היה אכפת כי כל אחד מהם היה או בחדר עבודה שלו עדיין או ישן כבר במיטה. אני לא זוכרת שראיתי אותם שם ביחד הרבה פעמים ככה שזה הפליא אותי שהם בכלל הצליחו להיפגש כדי לעשות אותי. יותר ויותר חשבתי שאני לא שייכת לבית הזה כי הכי הרבה שהם היו אומרים לי היה שזה לא בסדר שאני חוזרת מאוחר ושאם זה ימשיך ככה עוד הרבה אז הם ירתקו אותי לבית. אבל בסך הכל הם לא עשו כלום כי אני חושבת שהגדרת הזמן שלהם השתבשה מרוב עבודה עד מאוחר אז הם לא ידעו על מה הם מדברים כשהם אמרו הרבה זמן.
זה נמשך ככה משהו כמו עד אמצע י"א ולי היה באמת לא אכפת שהם לא שמים לב כי בסך הכל היו לי חברים טובים שהיו דואגים לי אם הייתי צריכה הסעה או סתם להיות בחברה או משהו, אבל לקראת היום הורים האחרון של י"א ההורים שלי קיבלו טלפון מהיועצת השכבתית שסיפרה להם עד כמה המצב שלי בבית הספר לא משהו. על זה שאני מחסירה שיעורים ולפעמים גם ימים שלמים ואין לה ולצוות המורים מושג לאן אני הולכת במקום להיות בכיתה על זה שהמבחנים שלי ממזמן עומדים על לא מספיק במקום על מצוין כמו שהיה בכיתה ח' ועל זה שכששואלים אותי בבית הספר מה יהיה איתי אני מתחצפת.
ההורים שלי שאלו מה היא חושבת שצריך לעשות והיועצת אמרה שיכול להיות שמשהו מפריע לי אבל אני לא אומרת ושהיא כבר ניסתה לדבר איתי (מה שהיה נכון) אבל אני לא מסכימה להיפתח אליה (מה שגם היה נכון כי היא הייתה פשוט אישה מטומטמת). אז היא המליצה להורים שלי לקחת אותי לפסיכולוג כי משהו כנראה באמת לא היה בסדר אם הייתי תלמידה כל כך טובה ועכשיו אני כזאת גרועה.
חבל מאוד אבל הם הקשיבו לה ובאמת הם מצאו לי פסיכולוג שהיה אפילו קרוב לבית ויכולתי ללכת אליו לבדי בלי שהם יצטרכו להסיע אותי ככה הייתי יכולה להיות עצמאית. אבל זה היה סתם שטויות כי בסופו של דבר פשוט לא היה להם כוח להתמודד עם הבעיות שלי. בהתחלה עוד הייתי הולכת אליו והוא היה איש נחמד רצה לדעת עלי כל מיני דברים כמו מה אני אוהבת לאכול או לראות בטלוויזיה מי החברים שלי וכל מיני דברים כאלה אבל אחרי כמה זמן נהיה סתם חטטן זקן והפסקתי לבוא אליו.
ההורים שלי גילו את זה כשהם צלצלו לשאול כמה הם צריכים לשלם לאותו חודש והפסיכולוג חשב שהם החליטו להפסיק את הטיפול כי אני לא באתי כבר חודש שלם. הם כמובן נורא התעצבנו ומצאו לי פסיכולוג אחר שגם רחוק יותר והיה צריך להסיע אותי אליו ככה הם יכלו להיות בטוחים שאני אלך אבל אפילו על זה הם היו עושים לי את המוות עם רגשות אשמה שהם עובדים כל כך קשה כדי שיהיה לי כסף ואני במקום זה הולכת ומתפרעת כמו איזו ילדה מופקרת שלאף אחד לא אכפת ממנה. אני פשוט שתקתי וחשבתי כמה מה שהם אומרים אירוני וכמה שהם עיוורים שהם לא רואים שזה מה שקורה באמת.
גם הפסיכולוג הזה היה מעצבן אבל אותו יכולתי לסבול לפחות כי במקום לדבר איתו על מה שהוא רצה הוא הסכים שנדבר על מה שאני רוצה. בהתחלה חשבתי לבדוק את גבולות הסיבולת שלו אז סיפרתי לו כל מיני סיפורים על החברים שלי ועל מה שאנחנו עושים ביחד על כמה בנים שהייתי איתם (והיו לא מעט יחסית) ומה שעשיתי עם כל אחד מהם. אבל הוא עם פנים כמו של ארון עץ פשוט הביט בי ישר והסתכל במבט של ראיתי כבר הכל ילדה. אז לאט לאט השתתקתי גם כי נגמרו לי הסיפורים וגם כי ראיתי שזה לא משפיע עליו.
ואז הוא התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות כאילו בדרך אגב ואני הייתי עונה לו ובסך הכל זה היה נחמד לדבר עם מישהו מבוגר שיחה כמו שאני מדברת עם החברים שלי. זה היה ממש ממש נחמד אבל לא עזר בגרוש וכשההורים שלי החליטו להתגרש אף אחד מהם לא רצה את הפסיכולוג עליו אז הפסקתי לראות אותו. אני חושבת שאולי הם גם לא רצו אותי עליהם.
זה באמת שבר אותי כי לא הבנתי מה הבעיה שלהם עם להישאר ביחד. זה לא כאילו שהיה להם הרבה ביחד כשהם היו ביחד, אז מה זה משנה אם הם ביחד או לחוד? אבל הם החליטו שהם מתגרשים ולי לא הייתה מילה בנושא. יכול להיות שמישהו מהם בגד באחר אבל זה לא הגיוני כי הם בקושי היו יוצאים מהבית בכלל תמיד מוקפים להם בעבודה שלהם שאפילו לא ידעתי מה הם עושים ולמה.
התברר לי שהם מכרו את הבית וכל אחד עבר לגור במקום אחר אבל אני לא ידעתי עד לרגע האחרון עם מי נתקעתי כל מה שידעתי זה שאני הולכת לעזוב את החברים שלי. אז הלכתי להיפרד מהם והם היו נורא עצובים ולילה שלם רק ישבנו ושתינו ודיברנו על כמה שההורים שלי מטומטמים שהם עושים את זה ולא מתחשבים בי בכלל ועל כמה שזה לא נורא כי הם עדיין יוכלו לבקר אותי. אבל אני ידעתי בפנים שזה לא יקרה כי היו כבר כמה אנשים שעזבו את המקום ואף פעם לא נסענו לבקר אותם כולנו ביחד אולי רק פגשנו אותם במקומות ציבוריים אבל לנסוע לבקר זה לא קרה מעולם.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: לחץ. דיי כבר...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou