אין לי הרבה מה לומר. עכשיו, אחרי שעברתי תיאוריה (שנייה, אבל מילא), אני יכולה להתחיל ללמוד. התעצלתי מדי כדי לקבוע לי שיעורים, אבל בסוף עשיתי שיעור ביום חמישי. קבעתי לי כבר עוד שניים למחר, ואני מקווה שיהיה לי טוב. בינתיים נראה לי שהולך לי ממש טוב, חוץ מהעובדה שקצת קשה לי לטפס למושב הנהג (ג'יפ = גבוה).
אין לי הרבה מה לומר חוץ מזה, אז אני אשים עוד פרק של הסיפור הקצר.
אגב, בקרוב אני אשלים רשימה של: "סוף העולם יגיע כש..." זאת אומרת, של דברים שבחיים לא יקרו כנראה. מעניין איך זה יעבוד.
פרק שביעי:
*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).
כשחזרתי הביתה מאוחר כרגיל אבא ישב בסלון ער ואני חשבתי שזה נורא מוזר שהוא יושב לבדו בשעה כזאת בסלון.
- איפה היית?
שאל במין קול קר כזה. במחשבה שנייה אולי הייתי צריכה להסתכל על הכוס הריקה שעמדה לה על השולחן לידו אבל לא הסתכלתי.
- בחוץ עם חברים.
- עד שעה כזאת?
- היי, זה לא חדש.
- מה לא חדש? אני לא שמעתי על זה אף פעם.
- אבא אתה לפעמים עוד היית על המחשב כשהייתי חוזרת!
צעקתי עליו.
- שקט, אל תהיי טיפשה את עוד עלולה להעיר את אמא שלך.
אבל לי כבר לא היה אכפת להעיר את כל השכונה כי נמאס לי פשוט מזה שלא אכפת להם איפה אני ומה אני עושה ועד מתי אני עושה את זה. והפעם לא היה לי לאן לברוח כי מחתרת כבר לא היה בסביבה מה שעוד יותר הכעיס אותי כשנזכרתי בזה שאיילה אמרה לי לפני כמה ימים שהיא והוא חברים. מסתבר שהכלבה הזו פגשה אותו באיזה מועדון שהיא הלכה אליו והוא כבר היה בלי שיער כי בצבא אסור והם דיברו וזה הסתיים בזה שהם ביחד. אני לא מבינה למה המטומטמת הזו הייתה צריכה לספר לי את זה, גם כן חברה טובה. אז מרוב שהתעצבנתי על הכל צרחתי על אבא שלי.
- לא אכפת לי שאמא תתעורר, ושאמ-אמא שלה תתעורר! נמאס לי מכם כל כך כבר, נמאס לי שלא אכפת לכם שאתם אפילו לא שואלים אותי לאן אני הולכת כשאני הולכת ואז אתם מופתעים כשאני חוזרת!
וזו הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי החטיף לי סטירה. כלומר אני בטוחה שהוא כבר עשה את זה מתישהו כשאכלתי חול בים בגיל שנה או משהו אבל מאז שאני בוגרת מספיק כדי לזכור את עצמי אף אחד מהם לא הרביץ לי. יכול להיות שזה פשוט כי הם היו עסוקים מדי עם העבודה שלהם בכדי לוודא שאני לא עושה שטויות או שהם העדיפו לשלם על הנזקים ולשכוח מזה מאשר להגיד לי שאסור אבל הם אף פעם לא הרביצו לי מעולם.
וככה אני עמדתי מולו עם לחי אדומה מכאב מביטה בו במבט הכי פגוע שיצא לי באותו רגע והוא הסתכל בי במבט מופתע כזה לרגע ואז הביט ביד שלו כאילו הוא לא מאמין שהרגע הרביץ לי. ואז הרחתי סביבו את הריח המוכר הזה של אלכוהול. הוא בטח שתה מהוודקה דובדבנים שהם היו שומרים לאירועים מיוחדים. זו הייתה צריכה להיות וודקה ממש ישנה כבר כי הפעם האחרונה שהם ראו אירוע מיוחד בכלל לא הייתה בבית וזה היה לפני משהו כמו שלוש שנים כשאבא שלי קיבל איזהשהו קידום בעבודה. אבל הריח היה אותו ריח כמו הוודקה שאני שתיתי לפני חצי שעה בערך.
- לך תזדיין.
אמרתי לו בטון נעלב כזה שפשוט יצא ממני זה מין כזה טון שיוצא כשעומדות לרדת דמעות והן כבר בגרון ואי אפשר לעצור אותן.
- לך תזדיין ותעזוב אותי!
צרחתי עליו ורצתי למעלה לחדר שלי.
- נתי!
שמעתי אותו קורא אחרי.
- נתי תחזרי הנה מיד אני עוד לא סיימתי לדבר איתך!
אבל אני לא חזרתי. כוס אמא שלו חשבתי לי הבן זונה הזה הרביץ לי. כן ככה חשבתי על אבא שלי באותו זמן לא היה אכפת לי במיוחד ממנו או מאמא שלו שגם אותה בכלל לא יצא לי לראות כי היא התפגרה כשאני הייתי בת שלוש. כרגע הייתי רוצה שגם הוא יתפגר המנייאק הזה – הרביץ לי! אני חושבת שהעלבון וההפתעה היו יותר כואבים מהיד שלו עצמה כי זה היה אבא שלי וכמה שלא היה לו אכפת ממני הוא בחיים לא הרביץ לי.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: נהיגה. זה כיף.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou