אין לי כבר כוח
לוותר ולסלוח
ללמוד שלמתוח
זו דרך לשכוח
המילים האלה נחרטו לי בראש כמו דם אדום על קיר לבן. אני לא יודעת למה, אבל אני יכולה רק לשמוע אותן מהדהדות ב - כמה אירוני - אותה המוזיקה של השיר של עידן רייכל: "יש לי כבר כוח."
החרוזים משתנים ביניהם, פעם זה "למתוח" לפני "לסלוח". פעם זה "לשכוח" מיד אחרי "לסלוח", זה לא ממש משנה הרבה חוץ מאשר את המשמעות של החרוז האיום הזה.
אבל זה עניין אחר לפעם שיהיה לי יותר כוח לפתח אותו.
הזנחתי את הבלוג, אני מודעת לכך, אבל בדיוק בשביל זה כתבתי את "נתי" - כדי שאנשים שמחכים לעדכון (הלו? יש כאן מישהו? must be talking to myself again, oh well...) - ועמכם הסליחה אם רק במקרה נקלעתם הנה, אני בדרך כלל לא פונה למגזרים מסויימים בלבד אלא לקהל ה"מאזינים" - אבל בדיוק בשביל מקרים כאלה כתבתי את "נתי."
וואו, חתיכת משפט ארוך יצא לי שם... מלא פיתולים, מקווה שיצאתם בסדר, אני יודעת שאני לא :).
הנקודה הסופית שלי (ושל כולנו), היא נקודת הג'י. אבל זה לא הנקודה הסופית של הפוסט הזה, זה היה רק כדי להעיר אתכם :). הנקודה הסופית של הפוסט הזה היא שאני לא יכולה להעניק לכם זמן עכשיו, מצטערת. אני צריכה לעשות שיעורים בפסיכומטרי, במתמטיקה (אני בספק אם אני אבין מה בכלל הולך שם, למדתי לפחד מהמחברת), בכימיה ואולי אפילו בתנ"ך, אם אני אספיק (הה, גולת הכותרת).
בינתיים, קחו לכם חופן של "G point" ופרק שמיני של "נתי" (ותתעוררו!)
*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).
יום אחרי זה הלכתי לבית הספר וישבתי בכיתה ולא חשבתי על כלום.
חודש אחרי זה על כל דבר קטן שהייתי עושה הייתי חוטפת ממנו. אם הייתי שומעת מוזיקה בחדר וזה היה יוצא דרך החריץ הקטן שמתחת לדלת הוא היה בא וצועק עלי וחובט בדלת כמו מטורף, אם הייתי רואה טלוויזיה בסלון כשהוא לא היה ישן הוא היה בא ומוצא איזה משהו לזרוק עלי. הם התגרשו אחרי חודשיים ולרוע המזל יצא שאני הלכתי עם אבא כי אמא לא ידעה או שלא רצתה להתייחס לזה (שזה יותר הגיוני כי הכלבה הייתה בבית כל הזמן הזה) שהוא מרביץ לי. וחוץ מזה שהיא אמרה שהיא לא רוצה אותי מההתחלה.
עזבתי את בית הספר הישן לעיר אחרת ששם הכניסו אותי לבית ספר אחר שאמור היה להיות יותר טוב ויותר מתאים לי מבחינה לימודית אבל דווקא שם מצאתי את האנשים שהתאימו לי ביותר. אני חושבת שכבר בשבוע הראשון שלי היו לי חברים חדשים שזה היה די מוזר בשביל מישהי כמוני שבחיים לא התחברה בקלות ואחרי משהו כמו חודשיים ניסיתי פעם ראשונה חשיש.
דווקא טוב הדבר הזה הוא גורם לצרות להיראות קטנות יותר משום מה והכל הופך פתאום להיות מצחיק ונחמד כזה אפילו אבא שלי שמרביץ לי איך שהיינו מריצים עליו בדיחות כשהיינו מסטולים. עליו ועל אמא שלי ועל האמהות שלהם והאבות שלהם ובעצם כל אחד היה צוחק על ההורים שלו בתורו פשוט שעל שלי היה הכי הרבה מה לצחוק.
הייתי חוזרת הביתה כולי מסריחה מהחשיש הזה אבל לאבא כמובן לא היה אכפת כי הוא או שהוא היה ישן או שהוא עבד ולא שם לב בכלל ולי זה באמת שלא היה אכפת כי אם הוא לא שם לב אלי אז אין לו סיבה להרביץ לי.
אחרי כמה זמן הוא קיבל עוד קידום בעבודה אבל זה כבר היה משהו שהוא היה חייב ללכת למשרד מסודר בשביל לעבוד אז הוא קיבל עליו את הקידום והרבה פעמים הוא היה נשאר במשרד עד מאוד מאוחר לפעמים אפילו עד היום שאחרי. כשהוא עמד להישאר עד מאוחר הוא בדרך כלל היה מודיע לי או לפני שהוא הלך או כשהוא כבר היה שם אם הייתי עונה לו. בדרך כלל הוא לא היה מתקשר לשום דבר חוץ מזה אז רוב הפעמים לא הייתי עונה לו אלא אם כן הוא היה מתקשר יותר מפעם אחת ואז הייתי מבינה שזה משהו אחר. לדעתי פשוט היה לו משהו עם אחת המזכירות אבל לא אמרתי לו כלום כי לא רציתי לעצבן אותו אלוהים יודע שכשהוא היה מעוצבן הוא היה מחטיף אפילו חזק יותר.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: G אני לא אגיד מה, דווקא התחיל להיות נחמד השקט הזה כשאתם חורפים לכם P:
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou