האו מתעלם ממני, או שזו רק אני?
ניסיתי לדחות את הנושא עוד ועוד, להדחיק אותו לפינה כי יש לי כל כך הרבה דברים על הראש שאני לא צריכה גם את זה כעוד מעמסה. אבל אני לא יכולה יותר.
ההתעלמות שלו, העובדה שהוא עובר על פני ולא אומר מילה. הפעם היחידה שיש בינינו תקשורת זה אולי כשהעיניים שלנו נפגשות במקרה, ואז הוא מחייך אלי כשאני משפילה עיניים. זה הכל. הוא לא אומר שלום, הוא לא אומר להתראות, הוא בורח בכל פעם שמתחילה הפסקה. ואני לא יכולה לרדוף אחריו, זה לא מהוגן - אנחנו לא ביחד או משהו.
וכל מה שאני רוצה לומר לו זה:
"עדן, אתה יודע איך זה מרגיש כשאתה צריך משהו, אבל לא יודע איך לבקש? כשאתה מפחד שלבקש את זה ייראה ממש רע? אתה מכיר את ההרגשה שאתה צריך את הדבר הזה כל כך, עד שכבר לא אכפת לך כמה רע תיראה או כמה מטומטם תצא? אני מרגישה ככה עכשיו... אני צריכה חיבוק עדן. אבל לא חיבוק רגיל, חיבוק כמו אז, כשאהבת אותי."
זה כל מה שאני רוצה לומר לו, אבל אני אף פעם לא תופסת אותו בשביל זה. איכשהו הוא מצליח לחמוק לי בין הידיים כמו דג מהיר.
אבל אני כל כך צריכה אותו. אני כל כך צריכה אותו... אותו ולא מישהו אחר. אני חושבת על הסתיו של השנה שעברה - אותם ריחות בטבע, אותה הרגשה של עונת מעבר, אבל עם זאת הרגשה כל כך שונה! כי היה לי אותו. והוא אהב אותי והידיים שלו היו זמינות בכל פעם שרציתי חיבוק. והיו לו ידיים כל כך מדהימות! מחוספסות כמו של כל גולש, אבל הוא למד עדינות כל כך מהר... והחיבוקים שלו היו משהו שאני לא אשכח בחיים, ולעולם לא אפסיק להתגעגע אליהם.
רק עוד חיבוק... רק עוד חיבוק אוהב אחד, בבקשה! זה כל מה שאני צריכה ממנו. חיבוק אחד שיוציא ממני את כל הדמעות שעוד נותרו, את כל התסכול והמחשבות הרעות. חיבוק אחד שיותיר בי רק שלווה והרגשה טובה, שלמישהו אכפת. שלו אכפת.
אבל כרגע זה נראה כאילו הדבר האחרון שאכפת לו ממנו זה אני. כאילו ששבעה חודשים נמחקו כליל מהחיים שלו. חצי שנה תמימה עברה מאז שהוא עזב, ואני מרגישה כאילו זה קרה אתמול. כאילו רק אתמול הוא נישק אותי בפעם האחרונה, ואני, כמו מטומטמת, ייבבתי לו על הצוואר. אם רק הייתי יכולה להגיע אל הצוואר שלו שוב! הייתי מסכימה להתנהג כמו המטומטמת הכי מטומטמת שבעולם, ולבכות עליו את כל מפלי הניאגרה אילו רק הייתה ניתנת לי האפשרות להגיע לצוואר שלו שוב. לגעת בידיים שלו שוב, להרגיש את החספוס שלהן, את צורת האצבעות, את המגע. כבר יותר מחודש שלא חיבקתי אותו גם סתם חיבוק, ואני מרגישה כאילו אני באיזה קריז. אלא שהפרכוסים לא מתבטאים בגוף, אלא דווקא בנשמה.
כואב לי, שורף לי, צורב לי ודוקר לי. איך הוא לא שם לב? איך בחצי שנה הוא הספיק לשכוח ממני לגמרי? לשכוח שפעם הוא אהב אותי? אך מהרבה הפכתי בעיניו לכלום?
ולשמוע אותו אומר לי: "היה נחמד לדבר איתך." בכל פעם שאנחנו מדברים בטלפון - שגם זה כבר לא קורה הרבה כמו פעם - לשמוע אותו אומר את זה זה כמו עוד חריכה על הצלקת.
וכואב לי כל כך, שאני לא יכולה לתאר את זה. אולי לא כל הזמן, אולי לא כל היום, אבל בנקודות מסוימות כשאני יושבת וחושבת לעצמי: "איפה הוא?" אני נדקרת בבת אחת, וכשזה קורה אני מעדיפה שלא להיות בבית הספר, שלא להיות בכלל במקום שיראו אותי, כי אין לי כוח שאנשים יראו אותי בוכה. אז במקום זה אני מחניקה אותן בפנים, בשמורות העיניים, ומרכינה את הראש לצייר כדי שלא יראו את הברק בעיניים.
דמעות ארורות, כמה עבודה צריך להשקיע כדי להיפטר מהן, ועדיין באיזו קלות הן באות.
ולמה? בגלל נפש אחת. בעולם של 7 מלייארד בני אדם, נפש אחת בלבד מצליחה לגרום לי לסבול, אפילו אם לא בכוונה.
אוף. זה כואב עד שבא לי אני לא יודעת מה. חבל שלא המציאו כדורים נגד אהבה.
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou