אני כבר לא יודעת איך הוא מרגיש, רגע אחד הוא מתעלם מכלל המולקולות והתרכובות שמהוות "לי", ורגע אחרי זה הוא מחייך אלי ומושיט לי דף מהאחורה של הדפדפות (נו, החום הזה), בעודו אומר: "זכרתי שאת אוהבת לצייר על כאלה."
מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה?!
פרק תשיעי של נתי. עוד אחד וזה יהיה הסוף...
*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).
לילה אחד כשהוא היה בעבודה חזרתי עם מישהו הביתה היינו שנינו כבר מסטולים לגמרי בקושי מצאנו את הדרך חזרה הביתה אבל בסוף נכנסנו פנימה ונעלנו את הדלת, בקושי זוכרים לאן ובשביל מה נכנסנו אבל כמעט מיד תופסים אחד את השני. מהר מאוד נעלמו הבגדים של שנינו ונכנסנו ישר לחדר שלי למיטה.
פתאום צלצל הטלפון שלי והוא שואל אותי מה זה אז אמרתי לו שזה אבא שלי ושזה לא חשוב כי הוא רק אומר שהוא נשאר עד מאוחר אז זה דווקא טוב בשבילנו וכדי להראות לו שזה בסדר לקחתי את הטלפון שלי וכיביתי אותו.
המשכנו והמשכנו עד שכבר לא היה לשנינו כוח יותר ופשוט שכבנו אחד על השני כמו חמאה על טוסט (הוא היה הטוסט) כששמעתי מפתח מסתובב במנעול. ישר קמתי כמו לא מאמינה – מה אבא שלי עושה כאן בשעה כזאת?! זה שהיה איתי עוד היה חצי מסטול ולא הבין לאן אני הולכת המטומטם ניסה לתפוס לי את הרגל עד שבעטתי בו ואמרתי לו לא עכשיו חכה רגע. ואז לבשתי עלי איזה מכנסיים וחולצה ששלפתי בצ'יק מהארון ככה אפילו בלי תחתונים או חזייה או משהו ויצאתי מהחדר החשוך אל הבית שגם כן היה חשוך. אבא שלי עמד שם ושאל אותי מה הבעיות שלי ולמה לא עניתי לטלפון שלי ושהוא ניסה להתקשר משהו כמו עשר פעמים לפני שהוא כבר היה בבית. שיקרתי ואמרתי לו שנגמרה הטעינה והוא ישר התחיל לצעוק שיכולתי לחבר למטען. אמרתי לו שחשבתי שהוא פשוט מודיע שהוא יישאר עד מאוחר והוא צרח שלא ושהוא רצה שאני אדליק בשבילו את הדוד המזוין.
ופתאום אותו אחד שבאתי איתו יצא מהחדר שלי עם בוקסרים – לפחות את זה הוא לבש ולא יצא ערום לגמרי כמו איזה מפגר – ושאל מה קורה איתי ולמה אני לא חוזרת למיטה. איך שאבא שלי שמע את זה אני כבר יכולתי לראות את הווריד הקטן אצלו בראש מתפקע בזעם והוא תפס את שנינו (אבא שלי איש גדול) וקודם כל זרק אותו ואת הבגדים שלו מהדירה. אחרי שהוא סגר עליו את הדלת הוא תפס את החגורה שלו והתחיל לצעוק עלי שמה אני חושבת שאני עושה מפקירה את עצמי ככה בידיים של כל אחד ושמה אני בכלל יודעת על הדבר הזה שהבאתי איתי וכמה זמן אנחנו ביחד ועוד שטויות שבכלל לא ידעתי מה לענות לו כי בסך הכל אני לא מכירה את הבחור הרבה הוא פשוט היה ממש נחמד...
והקטע הזה שלו עם החגורה אני חושבת שזה נשאר לו מהימים שהוא היה שייך עוד להורים שלו ואבא שלו היה מוציא את החגורה שלו מדי פעם ומצליף בהם על כל מיני דברים רעים שהם עשו אפילו אין לי מושג מה בדיוק. החגורה הייתה דבר חדש כי את זה הוא עוד אף פעם לא ניסה עלי. בספרי טלפונים הוא השתמש ולא בחגורה אז ככה שזה היה ממש מוזר בעיני.
ואחרי שהוא הפסיק עם החגורה הוא זרק גם אותי החוצה ונעל את הדלת. בינתיים הבחור הזה שבא איתי כבר נעלם הנבלה השתפן ואני נשארתי בחוץ כל הלילה בקור של נובמבר.
תמונה של משקפי השמש החמודות שלי:
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: הבנה. אני קצת חסרה אותה כרגע.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou