הגעתי למסקנה שאני יצור הפכפך במיוחד. כמה ימים אני יכולה להיות ממש שמחה, ויום אחד פתאום לבכות למישהו שאני מכירה, אבל עדיין לא כל כך קרוב אלי, בטלפון. אני יכולה להיות שמחה וברגע השני מדוכאת, ואני יכולה להיות בשמיים ולהגיע לאדמה תוך שתי שניות. אני לא מתה על זה, אף פעם לא אהבתי שינויים קיצוניים מדי... בעע...
חלמתי חלום, הרי הוא לפניכם:
אני הולכת עם נועה ושיר לכיוון המקום בשו היה החמור והחווה של יוסי (שזה ממש קרוב לבית שלי, במציאות), ואנחנו רואות שאין שם יותר חווה, אלא שטח נקי. נועה אומרת שעומדים לבנות שם המשך לקניון הקרוב (במציאות אין קניון בפרדס חנה). אנחנו ממשיכות הלאה ומגיעות לקניון, ונועה ושיר צריכות ללכת לשירותים. אנחנו נכנסות לשירותים וזה מחובר ביחד בנים ובנות, אבל יש התפצלות לתאים של בנים ולתאים של בנות. נועה ושיר נכנסות לתאים, ופתאום גם עדן נכנס. אני מעמידה פנים שאני מתעסקת עם משהו בתיק שלי, כדי לא להביט לו בעיניים. הוא שואל כל מיני דברים ואני עונה, ואז אני מסיימת להתעסק עם מה שאני מתעסקת בו ומביטה בעדן. הוא מתמתח ומושיט אלי יד שאני תופסת, ואז הוא מושך אותי לחיבוק.
"אה כן, וזה שאני מתרחק ממך?" הוא אומר.
"נו?"
"אז ממש לא. נראה לך שאני אעשה את זה, אחרי שהצלת אותנו בערב ההוא?" הוא אומר ומחבק אותי חזק יותר.
כשנועה ושיר יוצאות אנחנו הולכים ויושבים על שייש איפהשהו, ואני משעינה את הראש על עדן.
ככה היה החלום. אני חושבת שהוא התכוון לערב הזה.
והפרק העשירי והאחרון של נתי:
*הערה: שום דבר ממה שכתוב פה איננו מעיד עליי או על החיים שלי. הכל הוא המצאה אחת גדולה ואני בטוחה שאין לזה שום קשר אלי. אז בבקשה לא להתחיל להתפלא פה על כל מיני דברים, כי הסיפור הזה הוא לא עלי :).
בבוקר הוא יצא החוצה וגילה אותי חצי קפואה מכונסת כמו כדור בכניסה של הבית.
- תיכנסי הביתה ותתקלחי. רק חסר לי שתקפאי עכשיו.
הוא אמר במין קור שכזה.
- אנחנו עוד נדבר אחרי זה, כשאני אחזור.
והוא נכנס למכונית שלו ונסע משם אחרי שהוא זרק עלי את המפתחות שלי שתמיד תליתי אותם ליד הדלת כשהייתי בבית. בקושי הצלחתי לקום ולהיכנס הביתה, וישר הלכתי למיטה לישון אפילו לא התקלחתי והמיטה הייתה עוד מסריחה מאתמול בלילה אבל לי לא היה אכפת פשוט רציתי לישון עליה קצת לפני שאני הולכת להתקלח. הדלקתי את התנור בחדר והוא התחיל לחמם ואני נרדמתי. התעוררתי משהו כמו חצי יום אחרי זה מעיטוש נורא חזק שיצא לי מתוך שינה וישר התרוממתי במיטה כשהכל מהלילה הקודם חזר אלי.
הייתי חולה כמו אני לא יודעת מה כולי מלאה נזלת והריאות שלי כאבו כאילו הן בוערות והתעטשתי בלי הפסקה ובהתחלה בכלל לא הבנתי למה הראש שלי כל כך כואב אם זה מהחשיש או מהנזלת. בסוף החלטתי שזה משניהם ובגלל זה זה כל כך חזק.
הלכתי למטבח להכין לי משהו לאכול ומרוב שכאב לי והייתי חולה אני כולי רעדתי ובטעות עשיתי לעצמי חתך באצבע. עמדתי כבר להכניס את האצבע מתוך אינסטיקנט לפה כדי למצוץ (עד אז כבר הייתי מומחית בלמצוץ דברים) אבל עצרתי בעצמי באמצע הדרך כי משהו משך את תשומת ליבי. הסתכלתי על האצבע איך שהיא מדממת והתפלאתי כמה שהחתך עצמו לא כואב וגם הדם שיוצא ממנו דיי בסדר גם לא כל כך כואב. הזרם של הדם המשיך לזרום במורד האצבע וכבר הגיע לכף היד כשהכנסתי אותה מתחת למים חמים ואז זה שרף.
הדם הזה שיתק אותי והפליא אותי ביחד ואז בפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי חשבתי על זה שאם לחתוך את האצבע זה כזה קל, אז גם את פרק כף היה זה בטח לא קשה להוריד. וככה אחרי שאכלתי לי סנדוויץ' עם כל מה שרק הצלחתי להכניס והתאים לשאר נכנסתי למקלחת שלנו כי שמעתי שבמים חמים זה קורה מהר יותר ואני רציתי שזה יקרה מהר כי לא היה לי ראש גם להיות חולה וגם שיכאב ביחד.
מילאתי לי אמבטיה במים רותחים אפילו בלי לפתוח קצת את הברז של הקרים וניסיתי להיכנס. היה חם מדי אז חיכיתי כמה זמן ובינתיים כתבתי לאבא שלי פתק על הלוח מודעות ליד הרשימה של הקניות שאני עושה אמבטיה חמה כי אני חולה. מה אכפת לי שיידע?
אחרי זה הלכתי לראות קצת טלוויזיה כי המים עדיין היו חמים מדי. ראיתי חצי מהיפה והחיה שזה היה הסרט שהכי אהבתי כשהייתי ילדה ופתאום נורא התחשק לי לבכות כי זכרתי שכשהייתי קטנה העמדתי פנים שאני היפה ושכל הילדים בגן הם חיה אחת גדולה וענקית ושלאט לאט אני גורמת להם לאהוב אותי. ופעם דמיינתי שהחיה זה ההורים שלי ושהם מתחילים לאהוב אותי גם כי אני לא חושבת שהם אי פעם באמת אהבו אותי.
כיביתי את הטלוויזיה אחרי חצי סרט וניסיתי שוב להיכנס לאמבטיה. הפעם המים היו מספיק בסדר בשבילי אז נכנסתי פנימה ולקחתי איתי את הסכין מהמטבח אותה סכין מנייאקית שחתכה לי את האצבע אבל חשבתי שאם היא יכולה לעשות את זה אז היא בטח תוכל גם לחתוך עוד דברים. והיא באמת הצליחה.
הדבר האחרון שזכרתי היה שדווקא ביד זה כן כואב. והזרם של הדם שהפך את המים של האמבטיה מקצת צהובים כי הצנרת קצת ישנה כבר לאדומים יותר ויותר. קודם איבדתי את הרגליים שלי אחרי זה את הידיים שנשמטו לתוך המים אבל כבר לא הרגשתי את זה שורף ואז הראייה הלכה ובסוף גם הנשימה. והדבר האחרון שחשבתי עליו היה:
סוף כל סוף אבא ילמד שעם נתי לא מתעסקים.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: הסוף. אני לא מאמינה שהסיפור הזה נגמר...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou