הצלקת שלי ביד התחילה לכאוב ולהיות אדומה יותר, אני לא יודעת מה קרה לה פתאום... חודשים שהיא לא מראה סימן חיים חוץ מהעובדה שהיא יושבת שם, והנה לפתע היא מחליטה להראות נוכחות. לעזאזל איתה...
לא רוצה, אין לי יותר כוח...
אני רוצה לסיים כבר עם הפסיכומטרי הזה, לצאת מהשגרה של שיעורים שיעורים ולקינוח - שיעורים. אני רוצה להיות חופשייה.
למה כתבתי את נתי?
כתבתי את זה כי נתי היא כל מה שאני לא. היא כל מה שאני לא אהיה ולא אעשה, ורק רציתי לבדוק מה החלופה של החיים שלי עכשיו. הגעתי למסקנה שיותר טוב זה בטח לא יהיה (מה הטעם בלסיים את החיים באמבטיית דם? זה כל כך לא סטרילי...), אז כרגע אני אשאר כמו שאני - הילדה התמימה שאין לה מושג מהחיים.
באמת שיש בי מין טמטום שכזה בכל הנוגע לעולם האמיתי. אני כל כך לא בוגרת לפעמים. זה הכל רק משחק, בחיי. אני כל כך מפגרת אחרי העולם הבוגר. אני אפילו מעדיפה סרטים מטומטמים של ילדים על כלבי ים מסריחים מאשר דברים באמת איכותיים.
אני חושבת שללכת לחיפה לבד לעשות מבחן שיקבע לי תנאי כניסה לאוניברסיטה זה מפחיד. בחיי - איפה אני חיה?!
כל כך לא בוגר מצדי.
והעולם מתקדם. ואני פשוט נשארת מאחור. וכמה שיש לי אינטליגנציה, ועם כמה שאני יודעת לשפוט, אני כל כך ילדה קטנה. ילדה קטנה שחושבת שאהבה תפתור הכל, שהכל יסתדר בסוף על הצד הטוב ביותר. אני נשארתי ילדה קטנה כמו שהייתי בכיתה ז', כשרק נכנסתי לתיכון. אותה ילדה קטנה ומטומטמת שחושבת לעצמה שאם היא תאמין - הדברים יקרו. שאם היא מאוד מאוד תרצה - החלומות שלה יתגשמו.
אז לעזאזל זה לא ככה! תתעוררי כבר ילדה מטומטמת, העולם הוורוד שלך לא קיים!!!
וזה מצחיק, כי אני בכלל לא אוהבת את הצבע וורוד - אני אפילו דיי מתעבת אותו אם לומר את האמת...
גולת הכותרת בכל הנושא הזה של חוסר הבגרות המשווע שלי זה ההתעקשות חסרת התועלת, הטעם והמטרה להישאר באותו מצב נפשי של אהבה לאדם אחד.
לפני כמה זמן אמרתי משהו על עדן וחן שמעה את זה.
"מה?" היא שאלה.
"אני אוהבת אותו."
"עדיין?!" היא שאלה בהפתעה גמורה.
"כן..."
"את מוזרה, בחיי."
לא חן, אני לא מוזרה - אני פשוט מטומטמת.
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou