The Silent Gallop

כן כן, פשוט חרא.

כולם סביבי מסתובבים בגופיות, ואני כלואה בסוודר. טוב, אולי לא כלואה - אחרי הכל סוודרים זה אחד הדברים שאני יותר אוהבת ללבוש - אבל זה מעצבן להיות שונה מהשאר בדבר כל כך בולט. זה גורר שאלות כמו: "למה סוודר, לא חם לך?" ואני שונאת שאנשים מפנים אלי תשומת לב. שונאת שאנשים שמים לב אלי, חוץ מאלה שאני רוצה שישימו לב אלי. וזה, חברים, זה דווקא קורה פחות ופחות.

נראה לי שאני חולה. או שזה פשוט המחזור שלי. לאחרונה כל אחד כזה נהיה יותר אלים. כואב פה, כואב שם, אי אפשר להירדם בלילה (נו אז מה חדש? גם ככה אני בקושי ישנה בלילה, אלא שהפעם זה גם מלווה בכאב), ואם אני כבר מגיעה למצב של הירדמות "בערך", אז זה מין מצב סטטי כזה של 'כואב אבל אין כוח לזוז, אוי אלוהים שהסיוט הזה ייגמר כבר.'

הגעתי למצב שאני ממש מצפה להיכנס מתחת לגלגלים של משאית או משהו.

כן, זה האסטרוגן מדבר לי מהפה (או כותב לי מהאצבעות, מה שתחליטו), אבל זו זכותי המלאה. אני הרי לא ידועה בתור אחת שמתעצבנת, אז פעם בחודש גם לי מותר לאבד קצת את הראש.

ובחיי, איך שהתעצבנתי אתמול... משטות, כל כך כל כך משטות. אני אפילו לא זוכרת מה זה היה בדיוק. אני רק זוכרת שרגע אחד הייתי פשוט מוקסמת מהעובדה שדמיינתי בבית שלי שכשאני אגיע לנועה, אולי אני אפגוש את עדן בכניסה אם הוא יחליט כן להופיע, ואכן זה קרה והייתי כל כך שמחה. ברגע הבא הייתי כל כך מעוצבנת, שלא יכולתי להישאר יותר. והתחיל לכאוב לי הראש, והתחילה לכאוב לי הבטן, וכל הגוף שלי פתאום פתח קרקס מואר ומרעיש של אפקטים נלווים לכעס.

והייתי כל כך כל כך מעוצבנת, עד שכל מה שרציתי היה ללכת הביתה ולבכות עד שהעצבנות תצא מכל החורים. וחשבתי לעצמי: "יוסף בן יפונה, הלוואי שתמות!"

זה נורא מצחיק (או היה יכול להיות נורא מצחיק בכל סיטואציה אחרת), לצעוק על מישהו שאני בכלל לא מכירה/מפקפקת בעצם קיומו שימות, אבל אם לא הייתי אומרת את זה ליוסף בן יפונה, ייתכן שהייתי אומרת את זה לאנשים אחרים. ולא רציתי לומר.

ההחלטות של אנשים אחרים הן ההחלטות שלהם. אם הם רוצים משהו אחד, זו זכותם המלאה, ולמרות כל מה שאני רוצה, אין לי שום אפשרות או זכות לשנות להם את מסלול החיים בלי רצונם. ואם הם בחרו לאהוב מישהו, אין לי זכות להפריע גם אם זה שורף לי את הנשמה.

אה כן, והדבר הכי נורא בעולם זה להתעורר בבוקר ולגלות שכאב הראש מאמש רק התעצם. זה הכעס שבתוכי, אני נותנת לו לגדול יותר מדי ובסוף האדם היחיד שהוא מכאיב לו זה אני. אבל עדיף אני מאשר אנשים אחרים.

הגעתי למסקנה שהיופי העצוב שוב חזר אלי. ברוכים הבאים ל-'כיתה י', מופע הדרן'. אולי בעוד חצי שנה אני שוב אהיה שלד מהלך, יחי האנורקסיה, הידד הידד הידד.

הפסקה האחרונה (בעצם, מחקו את זה מהפרוטוקול - כל הפוסט הזה!), נכתבו מתוך רצון עז לרצוח את יוסף בן יפונה, מתוך תקווה גדולה למות, ומתוך שאיפה כנה שהמחזור שלי ייגמר וכל השטויות שאני כותבת יוכלו לשקוע בחזרה לתוך תת המודע שלי, ולעלות חזרה רק בחלומות. אותם חלומות בהם אני חונקת דמויות לא מזוהות שהשם היחיד שניתן לייחס להן הוא יוסף בן יפונה (אני לא באמת חולמת חלומות כאלה. בדרך כלל אני מושא החניקה בחלומות שלי...)

המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: שנאה. לא רוצה להרגיש אותה, אז אני לא נותנת לעצמי להגיע למצב שיהיה לה נוח להשתלט עלי. אבל אלוהים, כמה שאני קרובה לזה...

שלכם,

hanyou