באתי לביה"ס היום בהרגשה של: "יאי לי! איזה כיף! אין לי יותר פסיכו'!" היה לנו יום עבודה, אבל מכיוון שהועבר בחווה קורס למדריכי רכיבה טיפולית, לא היינו שם הרבה זמן וגם לא רכבנו. במקום זה, היה לי מספיק זמן להתכונן למבחן בספרות. לא התכוונתי לעשות אותו אבל בסוף עשיתי עם אופצייה לקבוע מועד אחר אם הציון לא ייראה לי.
אחרי זה הייתי אמורה להיות בתורנות מטבח, אבל היו חסרים לנו שני אנשים - שיר (חולה), ועדן (באילת). אז היינו רק אביטל ואני במטבח. דווקא היה נחמד, זכיתי להיות מדוכאת עוד יותר מעצם העובדה שהידיים שלי היו טבולות עד המרפקים במים והצלקת שלי צרבה מהסבון המגעיל שיש להם... אחרי זה יצא לי להיות עוד יותר מדוכאת מהעובדה שאביטל שכנעה אותי לנסוע בהסעות. אני פשוט שונאת אוטובוסים. זה דבר כל כך מדכא - זה רק מזכיר לי כמה אני לבד בעולם... אני שונאת לנסוע באוטובוסים כשאין לי על מי להניח את הראש...
על כל פנים, דבר נורא נורא מוזר קרה היום. כשסיימתי את המבחן ויצאתי, חן יצאה אחרי כמה דקות וביקשה שאני אבוא איתה לדשא.
בדקתי מי איתנו בתורנות מבטח, הלכנו להחזיר ספר, ואז חזרנו לשכבה. בדרך, היא נורא התעצבנה עלי כי לא הסכמתי איתה שבורות זה חוסר ידע שנובע מעצם העובדה שלא ניסו ללמד בנאדם, ולא מעצם העובדה שהוא טיפש. סתם וויכוח טיפשי, אבל היא הייתה כל כך עקשנית, גם כשמצאנו הגדרה במילון שאמרה בדיוק את מה שאני אמרתי, היא ניסתה לסלף את זה. על כל פנים היא התעצבנה עלי. וקודם לכן באותו יום היא כעסה עלי נורא (ואף איימה על בריאותי), על כך ששכחתי להביא לה איזה דיסק, שהוא בכלל של אבא שלי. לא שאני לא יכולה להביא לה אותו, אבל שכחתי - דברים כאלה קורים... לא צריך להתעצבן כל כך...
אבל לא זה הדבר המוזר מאוד שקרה היום. הדבר המוזר מאוד שקרה היום קשור דווקא לנועה. כשחזרנו חן ואני לכיתה, היא אמרה לי שאני צריכה לקבוע לי שיעורי נהיגה לחופש, עכשיו כשהסתיים לי הפסיכו'. אבל אני לא יודעת אם הוא עובד בחול המועד, ואני לא רוצה סתם להטריד בחג, חוץ מהעובדה שההורים שלי לא יהיו בבית ואם אני אלך לא יהיה מי שישמור על ים. הנקודה היא, שלא רציתי לקבוע שיעורים לחג, אלא אחרי זה.
נועה הסיקה מזה שאני לא רוצה ללמוד. ומשום מה זה עצבן אותה (היא בעצמה לא ידעה למה). אז היא אמרה שאם אני לא רוצה ללמוד, אני לא צריכה להמציא תירוצים ללמה לא לקבוע לי שיעורים, אלא פשוט לומר שאני לא רוצה ללמוד, ושזה דיי טיפשי שאני עושה את זה אחרי ששילמנו כבר.
אבל זה לא שאני לא רוצה ללמוד, אני פשוט מעדיפה להמשיך אחרי החופש. הרגע סיימתי עם הפסיכומטרי, עול אחד ירד מעלי, למה אני צריכה להעמיס מייד עוד אחד, אם אני יכולה לחכות קצת? זה רק חופש קטן... על כל פנים, אני כן רוצה ללמוד נהיגה - זה כיף לי ואני אוהבת את זה.
אני רק לא מבינה למה היא כל כך התעצבנה עלי. ניסיתי לומר לה שלמדתי לנגן את השיר שהיא אוהבת מבת הים הקטנה kiss the girl על מפוחית, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. זה הלך בערך ככה:
"היי, למדתי לנגן את-"
"יופי."
פשוט ככה.
אני לא יודעת מה קרה היום. או למה עצבנתי אותה כל כך. אני חוששת שזה יותר משיעורי נהיגה טיפשיים...
אוף מה אני עושה עם עצמי? לאט לאט אני גורמת לכולם לכעוס עלי...
המילה האהובה לפוסט הזה היא: צלילות. הלוואי והחיים שלי היו צלולים יותר, במקום עכורים כמו מי ביוב. כן, זה מה שהם עכשיו, מי ביוב.
שלכם,
hanyou
עריכה: הגעתי למסקנה גם שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שאני נאמנה באהבה שלי לאדם אחד, ולכן הם קוראים לזה אובססיה. הם לא מסוגלים להבין שמה שאני מרגישה זה לא אובססיה, זה אהבה. הא לכם על האנשים האלה, אני לא אובססיבית, אני נאמנה.
שלכם,
hanyou
עריכה נוספת: נועה לא כועסת עלי. כנראה משהו אחר עצבן אותה.
לילה טוב לכולכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou