לא, לא מדובר פה בפוסט שרביט שני. ולא שכחתי להוסיף כלום לפוסט שרביט שהיה לי. הפעם זה בא ממני מתוך רצון לכתוב פוסט על משהו שלא ידעתם עלי. לכולם יש שדים מן העבר - רוחות רפאים של דברים שקרו ורודפים אחריהם עד עצם היום הזה.
עדיין יש עדויות לזה אפילו כאן, בבלוג הזה. בתחילת הבלוג. כל הפוסטים עליו, על הגעגועים אליו - אלה לא היו סתם געגועים של חברה טובה. הם היו יותר מזה. זו הייתה אובססיה. אובססיה של משהו כמו שנתיים, שהסוף שלה דעך לאורך השנה הראשונה של הבלוג הזה, כשהתאהבתי בעדן.
אז עוד הייתי ביישנית, היה לי דימוי עצמי של פרה שמנה ומגעילה, והנאמנות ההיא באמת הייתה אובססיה, לא נאמנות. לא היו לי חלומות עליו כמו שיש לי על עדן, ולא הייתי חושבת עליו הרבה כל כך, אבל הייתי כל כך נעולה עליו, שכשהתחלתי לחשוב על עדן זה שרף אותי מבפנים - העובדה שאני כבר לא אוהבת אותו יותר.
נו, זה היה בכיתה ט', ואז הוא עזב את בית הספר. ועוד לפני זה, כשהייתי ביזמים צעירים, כבר התחלתי לפתח משהו לעדן (אני זוכרת איך התלהבתי מזה שנסענו במונית מוזמנת בחזרה מאיזה קניון שהצגנו בו את המוצר, והרגליים שלנו נגעו אחת בשנייה). אבל עדיין אהבתי אותו.
בערך בכיתה י' זה השתנה פתאום - כל העולם שלי התהפך כשהוא עזב ועדן נכנס לי לחיים. כאב לי כל כך בהתחלה, שלא האמנתי שזה קורה לי. זה היה נראה לי כאילו אני יושבת מהצד ומביטה בעננים בשמיים של החיים שלי חולפים מולי ומשתנים, מבלי שיש לי יכולת לשנות משהו. ראיתי איך האהבה הזו משנה צורה, עוזבת ענן אחד ונצמדת לאחר. ולא ידעתי מה קורה איתי, אבל אם פעם דמיינתי את אותו אדם ואותי ביחד, אחרי שזה השתנה כל פעם שחשבתי עלינו הוא עמד בצד אחד של המסך הדמיוני שלי, ואני באחר, והשאלה: "מה כבר יש ביני לבינו?" עמדה באמצע, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. כלומר, זו הייתה שאלה רטורית כזו שהתשובה עליה הייתה - כלום. באמת שאין בינינו כלום. ולא יהיה, והאמת? אני לא רוצה שיהיה. טוב לי שאין, כי מצאתי מישהו אחר. כי מצאתי את עדן.
ואז האהבה לעדן התחילה להתבשל על אש נמוכה, אבל לאחר שלמדתי מהאהבה הקודמת שאם אני לא אגיד משהו שום דבר לא יתקדם וגם היא תדעך, החלטתי לעשות מעשה ואמרתי לו. הרבה זמן לא ידעתי מה יקרה, חשבתי שהרסתי את הכל לעד, עד שבחופש כן קרה משהו, ושבעה חודשים אחרי זה המשהו הזה נפסק. ומאז אני ככה.
אני לא אומרת שהדברים לא יכולים להשתנות. אני מרגישה שאני שוב מביטה בשמיים האלו, אלא שאין עננים בשמיים כרגע. כלום לא משתנה. אני לא אומרת שהכל צריך לקרות מאליו - זה בוודאי לא היה כך גם בפעם הקודמת ובטוח הייתה לי יד בדבר, אבל אין את הפוש הראשוני - ההבנה הזו שזה לא שווה את זה. אולי כי הפעם כן היה משהו ביני לבינו? אני לא יודעת.
אני רק יודעת שכשזה יבוא, זה יבוא. כבר הרגשתי את זה בא פעם אחת. כששנינו נהיה בפינות שונות של המוח והשאלה הזו תופיע, אני אדע שהגיע הזמן. לכל אחד קצב תפיסה אחר - אולי שלי איטי יותר. אבל זה מסוג ה דברים שאיש לא יוכל לגרום לי להבין - עד כמה קשה שזה נשמע - רק אני יכולה להיפטר מזה. ואם המודע שלי אומר: "אז יאללה", הרי שתת המודע שלי אומר: "עוד לא, רק עוד קצת."
אולי יש שיטות להשפיע על תת המודע, אבל אני לא מכירה כאלו. וכל עוד הוא שולח לי מסרים תת הכרתיים כמו חלומות על עדן, אני מבינה שהוא עוד לא מוכן להתנתק. ואני מחכה לתת המודע שלי, כי אני יודעת שהוא חלק ממני. כשהוא יהיה מוכן, כך גם אני. אני לא אלחץ עליו - ולא רק כי אני לא יודעת, אלא כי אני גם לא מוכנה ללחוץ עליו. אני אתן לתת המודע שלי את הזמן שלו להחלים, את חופשת המחלה שלו. כשהוא יוכל לקום על רגליו ולומר: "בואי נמשיך ללכת עכשיו." אנחנו נמשיך ללכת. אחרת זה יהיה להקים אותו בכוח כשהוא לא יכול, או לעזוב אותו מאחור. ואני לא מוכנה לעשות אף אחד משני הדברים האלה.
אז מה היה לנו בינתיים?
סיפרתי לכם על האהבה הקודמת שלי (אני מניחה שאתם כבר יכולים לנחש מי זה היה עכשיו, במיוחד מאחר ובמשך שנים כולכם אמרתם את זה ואני הכחשתי - ואם זה לא מספיק, אני לא יודעת מה יספיק). סיפרתי לכם על האהבה הנוכחית שלי, ולמה אני לא מפסיקה אותה. אני מקווה שעכשיו זה נראה יותר הגיוני.
אז אלו דרכי האהבה במפת החיים שלי - לא רבות, לא ארוכות במיוחד, אבל הן קיימות. שתי צלקות שלא יימחקו לעולם. אחת כבר נשתכחה, והשנייה עוד פועמת. נראה מה יהיה איתן. מה שבטוח הוא, שיש עוד הרבה מקום לעוד הרבה צלקות על המפה, ברגע שהכל יהיה מוכן לקראתן.
בהזדמנות הזו, כשאני במצב רוח רגוע יחסית ונוח לגילויי לב, אני רוצה לבקש סליחה מכל אדם שפגעתי בו בכוונה או בשגגה, מתוך רצון רע או טוב. אני רוצה לבקש סליחה מאלה שאני אוהבת ומאלו שאני פחות, שאני מכירה ושאני לא. אני יודעת שסליחה זה מילה שקל לומר ללא כוונה אמיתית, אך קשה לומר ולהתכוון. אני מתכוונת. אני אולי לא יודעת במה טעיתי ומה עשיתי, אבל אני מתכוונת לכל סליחה שאני אומרת, ויהיה זה קשה ככל שיהיה זה לומר אותה.
אני מצטערת.
ולדבר אחר, חלמתי שלג'וזי היה סוס פלומינו מדהים, ושרכבתי עליו לאורך החוף בלילה בלי אוכף, ורק עם ראשיה ומושכות (בלי מתג בפה). זה היה מדהים, בייחוד לרוץ איתו. דהרנו לאורך החוף בלילה, והיה פשוט נהדר. הוא רץ בצורה כל כך חלקה, שהרגשתי רק מעט את התנודות, ויחסית לרכיבה בלי אוכף, זה נהדר. כל כך נהניתי בחלום הזה - בחיים שלי לא רכבתי בלי אוכף. דהרנו וקפצנו והוא נעמד של הרגליים האחוריות... אני חושבת שהוא אפילו הבין את מה שרציתי לעשות לפני שהוריתי לו לעשות את זה, והייתה בינינו תקשורת מושלמת. זה היה כיף... החול היה לבן והים היה שחור, והיו ירח וכוכבים מלמעלה ודהרנו...
מדהים...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: ואו. כל כך הרבה נושאים שאני בקושי מאמינה שדיברתי עליהם, וחלום מדהים כזה... כן, זו המילה המתאימה ביותר.
שלכם,
hanyou
עריכה: עכשיו הסתכלתי על התאריך - זה ממש מוזר שדווקא היום הרגשתי צורך לכתוב על זה, לא? (המבין יבין).
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou