פוסט שרביט שני שקיבלתי מעינת - הפעם אני אעשה אותו הרבה יותר רציני מהקודם. רק משהו לפני שאני מתחילה: אני לא רוצה שמישהו מכם יזכיר לי את הפוסט הזה אחרי שאני אפרסם אותו, אפילו לא בפליטת פה. ואני מתכוונת לכולכם. זה כולל כל אחד ואחת מכם שאני מכירה. לא אכפת לי שתגיבו בפוסט עצמו, אבל אל תדברו איתי על זה פנים מול פנים. וחוץ מזה, מכיוון שזה פוסט שרביט שני, לא חלים עלי החוקים של העברתו לשלושה אנשים שונים, לכן לא יהיו פה קישורים נוספים.
נתחיל, אם טוב הדבר בעיניכם:
1. עד לפני משהו כמו שנתיים-שלוש הייתי בטוחה שאמא שלי שונאת אותי ושהיא עומדת להתגרש מאבא שלי כי היא לא יכולה לסבול אותי. הייתי בטוחה שהיא מעדיפה את ים על פני, ושאם הם יתגרשו, אני אלך עם אבא וים עם אמא.
מאז כמובן זה השתנה, כי גיליתי שאמא שלי עושה בשבילי הרבה יותר ממה שאני רואה ושומעת. אכפת לה יותר מאשר לרוב ההורים שאני מכירה, והיא מוכנה לעשות כמעט הכל בשבילי. חוץ מזה שהבנתי שהיא אוהבת את אבא שלי כל כך, שהיא בחיים לא תתגרש ממנו.
2. אולי זה לא נחשב כמו גילוי, מאחר וכתבתי על זה בעקיפין בפוסט-גילוי-הלב הקודם שלי, ולכן אני אחשוב אם לכתוב את מספר 4. - אבל עד תחילת כיתה י' חייתי בסרט שאני אוהבת את חן וייס. הרגשתי פשוט נורא כשהבנתי שהוא התאהב במישהי מאוסטרליה, והייתי נורא מדוכאת מזה.
אחרי זה כמובן התאהבתי בעדן, והדיכאון של האהבה שלו לא השתווה בכלל לדיכאון מוייס (הוא היה הרבה יותר גרוע). את שאר הסיפור אני מניחה שרוב הקוראים הקבועים כבר מכירים...
3. הצלקת שיש לי על היד? - לא ממחבת. לא משנה מה אני אמרתי, לא משנה מה אני אומר, זה לא ממחבת. איך נראה לכם שמחבת יכולה לעשות צלקת כזאת מושלמת בצורה של לב?! במיוחד לאור העובדה שאני ימנית ושהצלקת נמצאת - כמה נוח - ביד שמאל...
אם לומר את האמת, הצלקת הזו נוצרה בהתחלה מגירוד עיקש שלא עזב אותי. גירדתי וגירדתי עד שזה הגיע לשכבה העדינה יותר של התת-עור. אז זה התחיל לדמם ואני נורא נבהלתי וכמובן שעזבתי את זה לכמה ימים. בזמן ההוא זה פשוט נראה כמו כתם אדמדם וחסר צורה על היד שלי. ואז היצר היותר מזוכיסטי שלי החל לפעול, והתחלתי לגרד את זה סתם ככה. אני לא יודעת אם זה היה משעמום, מכאב נפשי או סתם מרצון לא מובהר להכאיב לעצמי (זה קרה בערך במרץ-אפריל, וכולכם יודעים מה קרה אז...).
עוד ועוד - בכל פעם שזה התחיל להגליד גירדתי את זה מחדש... בסוף הכתם התחיל לקבל צורה מוזרה, שלאט לאט נהפכה למה שהיא היום. אני פשוט המשכתי לגרד עד שזה נשאר ככה. כיום זה כבר טבוע לי ביד. לא משנה כמה זה יגליד - הכתם לא ייעלם. וזו הצורה שנקבעה לו - לב.
כדי למנוע שאלות מביכות כמו: "מה כבר יכול היה לגרום לך לעשות את זה לעצמך?" או תהיות כמו: "זה בטוח משהו שאת עשית - זה בצורת לב", אני פשוט אומרת לאנשים שזה ממחבת. שלמרות הרמות הגבה למיניהן, זה די הגיוני אם חושבים על זה, כי אם תפסתי את המחבת בצורת מלקחיים, זו צורה אפשרית, לא? הכל בהנחה שאכן הייתי מספיק מטומטמת לאחוז את ידית המחבת בחלק הברזל הקרוב למחבת עצמה, ולאו דווקא בידית המבודדת, כמו רוב האנשים החכמים...
טוב, 3. היה ארוך מספיק, אז זה מכפר על 2. שכבר גיליתי כאן...
תביאו עוד שרביטים אם יש לכם, מעניין מה עוד אני יכולה להוציא מעצמי... תאתגרו, כי זה באמת היה פוסט שרביט שקשה לפרסם... אני חושבת שאלה הדברים הכי אפלים שתוכלו למצוא עלי... זה לא חבל? אני כל כך נקייה שזה פשוט מדהים...
הו מילא... תודו ש-3. גרם לכם להרים גבה או שתיים. נכון שלא האמנתם שאני מסוגלת לעשות לעצמי משהו? טוב, אולי לא לחתוך וורידים, אבל יש עוד דרכים לספק את יצר המזוכיזם... נכון שלא האמנתם?
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: גילוי. פשוט ככה. כי גיליתי לכם דברים שההורים שלי אפילו לא יודעים עלי בפוסט הזה. עכשיו, זה נקרא פוסט שרביט אמיתי. הפוסט הקודם היה רק חימום.
שיהיה לכם לילה טוב,
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou