אז מה היה לנו עד עכשיו?
ככה:
שיניתי את המוזיקה של הבלוג - עכשיו זה שיר הסיום של סדרה מאוד נחמדה (Cowboy Beebop). הוא נקרא The Real Folk Blues. למרות שלא ראיתי כמעט פרקים של הסדרה, אני ממש אהבתי את השיר. אני פשוט אוהבת שירים שיש בהן שימוש בחצוצרות. אפילו שהכלי האהוב עלי ביותר הוא גיטרה (חשמלית עדיף), החצוצרות פשוט עושות לי משהו בלב... כמו מין הרגשה של עילוי. גם ב-Brandy של Looking Glass (השיר הקודם שהיה כאן), היו חצוצרות מדהימות....
אממ... כן. מה עוד?
צבעתי את הבלוג מחדש. זה לא לקח הרבה זמן - הכל כאן מגיע היישר מההיצע שיש לנון-פרו כמוני :). זה אולי נראה גותי, אפל, קשוח ומיוסר להחריד - אבל בשבילי זה מסמל שקט, חמימות וחיים. (שחור = שקט, לבן = חמימות ואדום = דם = חיים). אחח... אני והקונוטציות שלי... (ג'וזי! קונוטציה!!!)
חות מזה שיניתי את העיצוב של הכותרות. מגווני כחול זה הפך לשחור-לבן-אדום. טוב, צריך היה להתאים את זה איכשהו לשאר הבלוג, לא?
ובסופו של דבר, את השינוי חתמה התמונה שלי, שהפכה - גם היא כמו שאר הבלוג - לשחורה-לבנה-אדומה.
אני אוהבת את זה בינתיים. אז עד שאני אחליט לשנות את זה בחזרה, אתם תהנו לכם מזה, או שלא תהיו פה :).
היום מיד אחרי שסיימתי לעדכן, דיברתי עם לביא, שזה איזה מישהו שהגיע אלי דרך אופק (אופק חכם - נתן לו את הסיסמא לאיי סי שלו כדי שלביא יוכל להיכנס ולקחת את כל רשימת הקשר שלו...). בכל מקרה, הלביא הזה, יש לו לפעמים הברקות, אני לא אכחיש. הפעם הוא אמר לי משהו שבאמת גרם לי לחשוב.
הוא סיפר לי שהוא קרא שבמוח שלנו כל הזמן נוצרים קשרים עצביים כאלו או אחרים, ונהרסים. כשאומרים שהילד מקבל גירויים מהסביבה, פירוש הדבר שהוא יוצר יותר קשרים עצביים ועושה זאת מהר יותר. ונניח ואני מרגישה עצובה או כועסת, אז מלבד העובדה שאני מענישה את עצמי, אני יוצרת יותר קשרים עצביים שגורמים לי לעצב, מאשר כאלו שגורמים לי לשמחה. זה מוביל לכך שלאט לאט כל הקשרים העצביים שהיו לי של שמחה מתנוונים. זה לא אומר שאני לא אהיה שמחה יותר, אבל אני תמיד אהיה קצת יותר עצובה, או שהנטייה להיות עצובה תהיה גדולה יותר כי כבר יהיו יותר קשרים כאלו.
וזה גורם לי לפחד. כלומר, מה זאת אומרת - תמיד להיות קצת יותר עצובה? איך משהו כמו קשרים עצביים יכול להשפיע לי על הרגשות? ואם זה יכול, אז האם ייתכן שיש איזה משהו שאפשר לעשות כדי להקטין את קצב ייצור קשרים מסוג מסוים, או את הכמות? קשרים מסוג אהבה למשל?
וזה מוביל אותי להיזכר בסרט "שמש נצחית בראש צלול" משום מה... כלומר, כל ההתעסקות הזו במוח וברגשות... זה נורא נורא מפחיד. המחשבה שאפשר למחוק אדם מהזיכרון, או רגש לאדם מסוים, גורמת לי לחשוב - לאן הגענו? כשכל הרגשות שלנו ניתנים להנדוס כמו מערכת משוואות פשוטה, לאן הגענו?
הדברים צריכים להיות פשוטים כמו שהם, ולא צריך להתערב בכל דבר ככה...
מפחיד אותי לחשוב על זה בכלל, אבל זה נושא טוב למחשבה.
בנושא אחר, אתמול היו אצלי חברים, ומלבד העובדה שב-12:30 היום התחלתי לשטוף רצפה (שזה בכלל לא קשור אליהם), היה מאוד מאוד כיף. זאת אומרת, עד הרגע שבו הם גילו את התופים של אבא... אני זכרתי את הקירות שלנו עבים יותר (או את השכנים הקודמים שלנו פחות אכפתיים לגבי רעש באחת בלילה). אבל תוך חמש דקות לפחות אחד השכנים כבר הגיע אלינו, לוחץ על הזמזם ללא הפסקה. חטפתי שטיפה, אבל מה לעשות? הוא צודק. וחוץ מזה, לשכנים הקודמים באמת לא היו ילדים קטנים... אני צריכה להתנצל בפניו היום, אני מקווה שיהיה לי אומץ לעשות את זה...
אחרי זה היינו שקטים כמו דגים, אבל עדיין היה נחמד מאוד.
וראינו שוב יורו-טריפ. בחיי, זה סרט פשוט גאוני! אני מתהמתהמתהמתהמתה עליו!
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: מגב. כי אני רואה אותו יותר ויותר מקרוב ככל שהזמן חולף.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou