זה כאילו שהפוסטים שלי כל כך מפוזרים על פני כל כך הרבה נושאים שאין לי שום נושא מסוים לשים בכותרת...
אספתי היום את כל מה שיש לי על פולין - את טפסי המידע של חברת הנסיעות, את הדפים של בית הספר וכל השאר. מצאתי פקסים שקיבלתי כשהייתי שם, מכתבי טיסה, קבלות מחנויות פולניות ומחנויות בנתב"ג 2000, את כרטיסי הביקור של בתי המלון ואפילו את כרטיסי הטיסה הלוך ושוב. מסתבר שעוד נשאר לי שטר של 10 זלוטי ודף נייר של נועה שהיא שכחה כשהיא ביקרה אותנו בוורשה.
את הכל הידקתי לדפי נייר ושמרתי בדפדפת שנושאת את השם "המסע לפולין", עם שער שנשא את סמל הקבוצה (שעדן ואני עיצבנו), ובסוף את הסמל של אחורי החולצה - מגן דויד עשוי מיונים - גם הוא מעוצב על ידי עדן ואנוכי. זה היה מסע שנחרט בזיכרון, אחת מהחוויות שלא נשכחות לעולם. כל הדברים שהיו שם, כל מה שחווינו, הבכי והצחוקים... הייתי שם בחברה שבנסיבות רגילות לעולם לא הייתי בוחרת לחלוק איתם את הכאב שלי, הדמעות והצחוק. אלו אנשים שאני בקושי הכרתי. התגבשנו מאז. כלומר, כן, הם עדיין אותה חבורה שגורמת לי להרגיש ריקנות לא נורמאלית; אבל כשאנחנו נפגשים בנסיבות הקבוצתיות של פולין, אנחנו אנשים אחרים. כי עברנו משהו ביחד. כמו שלוטם אמר: "יצאתי למסע הזה כשאני שונא יותר מחצי מהקבוצה הזו, ואני לא מאמין שעכשיו אני מסתדר עם כולם."
אני כל כך שמחה שעברתי את המסע הזה, כל כך שמחה שיצאתי ולא אמרתי: "נה... שאחרים יפסידו לימודים בשביל זה..." אפילו שהפסדתי חומר חשוב במתמטיקה ובכימיה, אפילו שהאנשים פה התגעגעו, אפילו שהרגשתי שם לפעמים יותר לבד מלבד שאפשר, אני שמחה שעברתי את זה. זה היה מסע שחישל אותי לא רק במובן של ללמוד על השואה. זה חישל אותי גם במובן החברתי - להיות פחות ביישנית, לומר את דעתי מבלי להתבייש בה. אחרי המסע הסכמתי להשתתף בטקסים - מה זה הסכמתי? דרשתי שיהיה לי תפקיד מרכזי.
בכל מקרה, מבואות יצאו לפולין החופש הזה. מעניין לדעת איך הם חזרו...
אני לא יודעת למה רציתי לכתוב על זה פתאום...
יש עוד משהו שרציתי לכתוב...
יש לי הרבה לחץ על הראש. אני צריכה להתכונן לבוחן באזרחות (שזה חומר קשה אחו-שקשוקה ^^), יש לי עבודה בכימיה לעשות ודף בגיאומטריה אנליטית. שלא לדבר על שיעורי בית רגילים בכימיה ובחיבור (חיבור זה כלום, זה רק לכתוב מאמר שזה הדבר הכי פשוט בעולם).
אז עכשיו יש לי בלילה נדודי שינה. אתמול אשכרה הייתי צריכה לעשות לעצמי תרגילי הירגעות כדי שאני אוכל להירדם.
אני הגדה המכילה את הנהר; אני הנהר הזורם המוכל על ידי הגדה; אני כפיס עץ הנסחף בזרם הנהר; אני ניצן ורד הנפתח לאור השמש. אני טיפות הטל הזולגות מעלי הכותרת של ניצן הורד...
נשימות עמוקות. לשאוף... להחזיק... לנשוף... לעצור... לשאוף... להחזיק... לנשון... לעצור...
ככה עבדתי על זה הלוך וחזור עד שהייתי רגועה לגמרי.
אבל כל העניין הזה של כימיה, כל המחשבות המתערבלות על עדן (הוא התחיל לראות מישהי חדשה), ועל החובות שלי דהרו לי במוח כמו עדר של סוסים עם פרסות פלדה (אל-חלד כמובן), שפמפמו לי בשכל. הדאגה, החרדה, הפחד, האימה... איימו לפרוץ את מחסום השלווה שבניתי בעזרת תרגילי ההירגעות ומנעו ממני שינה במשך ארבע שעות תמימות. בסופו של דבר נרדמתי בארבע לפנות בוקר.
חוץ מנדודי השינה האלה היו לי עוד לילות מוזרים למדי, שבהם דמיינתי את עצמי משחקת משחק מוזר של קוביות (לוחצים על קבוצה והיא נעלמת, ואחרות מופיעות במקומה), או מרכיבה חלקי פאזל אינסופי. זה כנראה נובע מכך שבמציאות אני משחקת במשחק הזה יותר מדי (מי שמכיר קצת neopets, אז זה המשחק destruct-o-match). אתמול גם סיימתי להרכיב פאזל אחד של סוס עם כנפיים. זה אשכרה בצורה של סוס עם כנפיים...
אני צריכה להפסיק לעשות דברים כאלה, כי בכל פעם שאני עוצמת את העיניים, אני מגיעה לדברים האלה שוב... אז מה אם אני טובה בפאזלים - אני לא רוצה לראות אותם כל הזמן!!!
ואני כבר עומדת לסיים את הספר שקניתי של רוברט ג'ורדן באנגלית... אני חושבת ברצינות ללוות מבן-דוד שלי את הספרים שכבר קראתי, אלא שהפעם אני אקרא אותם באנגלית. זו חוויה אחרת לגמרי... לא האמנתי שאני אוכל לקרוא ספר בסדר גודל שכזה בלי בעיה של ממש... תמיד חשבתי שהשפה קשה יותר. אולי הוא פשוט כותב קל יותר...
ובכן, זה היה פוסט ארוך במיוחד. אני עדיין שרוייה בסערת רגשות לא נורמאלית. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואין לי מושג איך אני אצא מזה. מצד שני, יש מעין שלווה כזו. משום מה יש לי תחושה שאני מכירה את המצב הזה - אולי יותר מדי טוב ממה שהייתי רוצה...
הו כן, מי מכם שצריך את אישור היציאה לתל השומר ביום חמישי (הכוונה לתלמידי חקלאי - שכבת י"ב - התועים שהגיעו לכאן במקרה), הנה הכתובת לדף האישור:
http://img402.imageshack.us/img402/928/14gh1.jpg
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: בום. אני מרגישה את ההתפוצצויות בתוכי, אבל אני יודעת שהן לא יכולות להזיק כל כך כמו שאני חוששת...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou