אני באמת לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי כבר...
יותר מדי בלאגן שורר לי בהם. אני מרגישה שאני יכולה לעזור לכל העולם מלבד לעצמי. מתי מישהו יוכל לעזור לי? אני צריכה מישהו שיוציא אותי מהבוץ. מישהו שישב לידי ויחבק אותי כשאני אבכה וכשאני אצחק; מישהו שאם הוא לא יוכל להוציא אותי מהבוץ, לפחות יסכים לשבת איתי בו קצת עד שאני אוכל לקום בעצמי.
אני מרגישה כמו שועל שנלכד במלכודת ציידים ולא מסוגל אפילו ללעוס את הרגל שלו עצמו כדי להימלט. ומצד שני זה לא חוסר אונים. זה פשוט צורך. אני צריכה מישהו שינחם אותי. מישהו שיהיה איתי בזמנים הקשים שלי. אני יודעת שהזמנים הקשים שלי הם לא קשים כל כך יחסית לאנשים אחרים - אבל לכל אחד סף קושי אחר. נניח ולי יש סף כאב פיזי גבוה מאוד ואני מסוגלת לסבול כאבים פיזיים גדולים מאוד - אזי סף הכאב הנפשי שלי הוא נמוך כל כך, עד שאני נשברת כמעט מכל דבר.
מעולם לא התיימרתי להיות חזקה. לא בשביל עצמי. למען אחרים - אולי. כדי שאחרים יאזרו אומץ להתמודד עם הצרות שלהם, נתתי להם לראות אותי כאחת שלא מפחדת להתמודד עם הצרות של עצמה. שטויות - אני חושבת עכשיו. אני לא יותר מפחדנית עלובה. אני לא מסוגלת להתמודד עם הצרות שלי לבד. אני מרגישה את טבעת החנק סביבי פועמת בהתרגשות לקראת הטרף המתקרב להישג יד. אני יכולה לראות את השיניים החדות של דיכאון, פחד וחרדה מתחילות להינעץ לי בבשר. עוד עמוק ועוד עמוק ועוד עמוק... לאט לאט הם יאכלו אותי ולא יישאר יותר מאום.
וכל מה שאני רוצה... כל מה שאני רוצה זה רק מישהו שיעמוד לצידי. ואני לא מתכוונת למישהו במובן של החברים הכי טובים. מהם יש לי מספיק. נועה, ניר, מטיאס, שיר... הרבה אנשים יהיו נורא עצובים לראות אותי נופלת. להרבה אנשים אכפת ממני. אבל זה הדבר הזה שאני נכשלת להסביר לאנשים: לפעמים האדם חסר משהו נוסף. זה לא האהבה שיש בין חברים טובים. זו אהבה מסוג אחר.
כל אחד חסר אותה בשלב כלשהו בחיים - אני פשוט קצת יותר. עם כל האנשים שסובבים אותי, עם כל החברים הטובים במיוחד שלא רוצים לראות אותי עצובה, אני מרגישה בודדה. בודדה כל כך... כאילו הייתי לבדי בחדר חשוך כשאלומת אור אחת בלבד מאירה את הכל וכשאני מגיעה אליה אני מבינה עד כמה לבד אני נמצאת.
וזה לא לבד חברתי. זה לבד אישי. לבד פנימי כזה. לא חסרה לי האהבה של החברים שלי. ממנה יש לי כל כך הרבה, שאם הייתי חולקת אותה עם שאר העולם היה נשאר לי לעצמי דיי והותר. לא, האהבה שחסרה לי היא אהבה מסוג אחר...
אני צריכה שמישהו יאהב אותי כל כך, עד שלא אוכל אלא לאהוב אותו בחזרה. חסרה לי האהבה הזו כל כך... האהבה הזו של לשבת ביחד בחושך, להתחבק עד להירדמות מוחלטת. ולפתע לקום ולגלות שאני עדיין אוחזת בו - מי שזה לא יהיה (אני הרי לא יכולה לראות, זה חושך... סתם ^^). אני לא יודעת מי זה. עדיין. ושוב אני חוזרת לאמרה השגורה בפי: כשזה יבוא, זה יבוא.
אבל מתי זה כבר יבוא?! אני מרגישה את החסר את הפער בעצמותי. אני צריכה מישהו לאהוב... אני לא אלך לחפש, כי תמיד הייתי נגד זה - זה אף פעם לא יכול להוביל לתוצאות הרצויות או הטובות. ומלבד זאת - מה טעם יש לחפש דבר מה שאינך בטוח בצורתו? מילא אם הייתי יודעת איך אותו הדבר נראה, אם יכולתי לתאר אותו. אבל אני לא יכולה - וזה אחד הדברים היותר נפלאים בדבר.
אני יודעת שהיכן שהוא בעולם הזה חייב להיות מישהו שאני יכולה לאהוב ושיוכל לאהוב אותי בחזרה מספיק כדי להיות איתי בטוב וברע. אני יודעת שאיפה שהוא בטווח הקרוב אני יכולה למצוא לעצמי מישהו להיות איתו ולהתנחם בקרבתו - השאלה היא אם אני אמצא אותו? או שמא הוא זה שצריך למצוא אותי?
שאלות כל כך מבלבלות... ומה אם אני עדיין לא מוכנה לפגוש בו? ומה אם אני כל כך לא מוכנה, עד שייתכן והוא יעבור על פני ואני לא אדע מכך אפילו? ואולי הוא לא יודע? אולי הוא לא יודע שהנה כאן! כאן עומדת האחת שהוא יכול לאהוב, והוא עצמו עדיין לא מוכן לפוגשה?
הלו??? אני כאן!!! אני כאן ומחכה! כמה זמן עלי לחכות עד שאהיה מוכנה, אם אינני מוכנה עדיין? כמה זמן לפני שהוא יהיה מוכן, לפני שהוא יבין. ואולי זו אני שצריכה להבין? אוווח!!! הראש שלי מתפוצץ מהמחשבות האלו, וכל מה שאני יודעת הוא שבתוך כל הלחץ של הלימודים שאני שקועה בו - דבר אחד חומק ממני, ועם זאת זה הדבר שאני מבינה שאני צריכה יותר מכל כרגע: אהבת בן זוג.
הנה, אמרתי זאת. זה חסר לי כל כך... אני צריכה את האדם המיוחד הזה שיחבק אותי ברגע שאזדקק לו הכי הכי שבעולם. שיחזיק אותי חזק שלא אפול, שינשק אותי על המצח כשאני ארגיש שאבדה כל תקווה, שיחזיק לי את היד כשכל מה שארצה הוא לשמוט אותה ולמות, שיאמר לי מילים קטנות ומרוממות, מרנינות, שיגרמו אפילו לדיכאון הכי אפל להתמוסס כמו ערפל לפנות בוקר, עם עלות החמה. אני צריכה מישהו שיאהב אותי מספיק כדי שאוהב אותו בחזרה, ושאני אוהב אותו מספיק כדי שהוא יאהב אותי בחזרה. הייתי כותבת שאני צריכה גבר, אבל אני לא כל כך מבוגרת. הייתי כותבת שאני צריכה נער, אבל אני לא כל כך צעירה. מה זה אם כן? עלם? אני לא יודעת. כל מה שאני יודעת הוא שאני צריכה מישהו שיאהב אותי כך.
ועכשיו, כשאין לי את זה, אני מרגישה כל כך בודדה, כל כך כל כך לבד... בין כל כך הרבה אנשים שאכפת להם ממני, אני מרגישה כמו הדמות היחידה בשחור לבן בעולם צבעוני. כל כך נטועה עמוק בחברה שבה אני מסתובבת, ועם זאת כל כך שונה מכולם... אני צריכה מישהו שישנה זאת! שיהפוך את הצחוק שלי לחי יותר, שיגרום להכל להיות חי יותר. לצבעים צבעוניים יותר, לריחות, למראות, לטעמים, לרגשות ולהרגשות להיות חדים יותר. כמו טלוויזית טושיבה "70...
אוח... אני צריכה להפסיק להיות לבד כל הזמן.
ולמרות שאני לא לבד לעולם, ולמרות שבערך בכל דקה של היום יש לידי אנשים שאוהבים אותי (בין אם משפחה או החברים שלי), אני מרגישה את הבידוד הזה. אולי זה כי אני לא שייכת לעולם ההוא - של האהבה. כי אין לי אחד מיוחד יותר, כי האחד המיוחד שלי פרח, מבלי שתהיה לי האפשרות לעוף אחריו ולמוצאו. ייתכן ומצא לו קן אחר, וכי איך אוכל לגרום לו לחזור? לא אוכל, לכן עליי למצוא אחד אחר שייאות לגור בקיני... אבל הוא לא מגיע. אני מביטה לשמיים והם ריקים - ריקים כמו שמי המדבר בשיא הקיץ...
אני מרגישה מנוכרת מעולם האהבה. זכיתי לטעימה ממנו, וכהרף עין נטרקה בפני הדלת ונשארתי בחוץ. והשאלה שלי היא: מתי תיפתח אותה הדלת שוב? ומי - מי?! - מי יהיה זה הפעם שיפתח אותה עבורי? איך אפשר לדעת בעומדי מול דלק נעולה? רק לנחש אוכל...
ולא, זה לא פוסט דיכאוני. זה אולי לא נראה כך (ולמטיאס בוודאי עוברת המחשבה: "האומנם?" בראשו כשהוא קורא את זה), אבל זה לא. כי אני לא מדוכאת. מלבד הלחץ והחסר הזה, אני מרגישה נפלא - וזה לא בציניות. אני צוחקת - שזה דבר שלא עשיתי מזה הרבה הרבה זמן. אני שמחה, אני מרגישה משוחררת במקום כלשהו, למרות שזה בא בסתירה לפוסט הזה. ולמרות הכל, או אולי דווקא בשל הכל - משום שכל אלו רק מדגישים את הבידוד - אני מרגישה לבד.
לבד במובן שאיש מהחברים הטובים ביותר שלי לא יוכל לתקן. בשביל זה דרוש מישהו מבחוץ. מישהו אחד שיפתח את הדלת, שיחזיק את היד, שינשק, שיחבק ושיאהב אותי כמו שאיש מהחברים הטובים שלי לא יכול.
הנה הסמלים שעדן ואני עיצבנו בשנה שעברה למשלחת פולין:
הקדימה:
והאחורה:
וזה הכל להפעם.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: אהבה. מי ייתן ואזכה לטעום ממנה שוב בקרוב (הטעם הוא כמו של יין טוב, שמשתבח עם השנים, את זה אני יודעת עכשיו לפחות. ככה בפעם הבאה שאני אטעם, אני אדע לזהות ^^)
שלכם, עם תקוות גדולות (הו אלוהים שלא אתאכזב!),
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou