זהו, זה נגמר, אני כבר לא כלואה בזה יותר! וגם אם אני מדברת על זה לפעמים כמו פעם, זה רק בצחוק, אני צינית בקטעים האלה, אני לא אובססיבית. אני אפילו לא מדברת איתו יותר, אני כמעט ולא מתייחסת אליו יותר! כבר לא כל כך משנה לי מה הוא עושה, את מי הוא פוגש, מי החברים שלו... אני לא כלואה בכלוב שבניתי בשבילי ונתתי לו יותר!
אז למה? למהלמהלמה תת המודע שלי היה חייב לשלוח לי מסר אקספרס היום???
ועדת ספר מחזור קובעת להיפגש באיזה גם אירועים. אני נרדמתי על הספה בסלון, וכשאני קמה אני צריכה ללכת לשם. אני לובשת מהר חצאית ואת החולצה השחורה שלי, ומגיעה לשם באוטו של מישהו. אני מתה לצאת מהאוטו כמה שיותר מהר, וקופצת ממנו כשאני מגיעה. הראות שלי מוגבלת, ואני לא מצליחה לראות מעל לגובה מסוים. כשאני נכנסת, ילד קטן בכיתה ט' סופר לי מתי הגעתי.
הוא אומר: "שלוש, חמש, שש."
אני לא מבינה מה הבעיה שלו, ומנסה להתקדם אבל משהו ביד שלי נתקע אצל בן שמאחורי. כשאני סוף כל סוף מצליחה לעבור פנימה, אני רואה שיש שם מלא שולחנות אוכל וכיסאות יפים. אני יוצאת מכניסה צדדית ויש ירידה מרוצפת עד למטה, מאחורי האולם. הכל נקי מאוד. יש שם להקה אחת שמתכוננת להתחיל חזרות. אני רואה מהצד השני של הבמה את אורי, גל ועומר נדן מתיישבים כדי לצפות, ואני מחייכת אליהם ומנופפת להם לשלום. רק גל רואה אותי ומנופף לי בחזרה, ואני חוזרת לאט לאט למעלה.
בדרך למעלה אני רואה את שיר ונועה מנופפות לי לבוא אליהן, אבל אני פוגשת את איריס רוזנשטיין קודם ומתיישבת לידה על הרצפה לומר לה שלום. אנחנו מדברות על מה קורה איתי והכל, ואז גם גפן באה ומתיישבת עם כוס תרמית של תה. אני שמה לב שהחצאית שלי התלכלכה קצת, ופתאום היא נעשית נורא גדולה עלי. באותו רגע אני גם רואה את עדן נכנס לחצר הזו. הוא אומר שהישיבה נמצאת בפנים, בחדר צדדי ושאנחנו לא קשורים למופע, ואנחנו צריכים כבר להיכנס פנימה ולהתחיל לעבוד.
אנחנו כולנו נכנסים פנימה, ואנשים שמים את התיקים שלהם בחדר קטן יותר. אביטל גם נמצאת שם, וגם החברה של עדן.
"למה היא כאן?!" אני צועקת. עדן מוציא אותה מהחדר, אבל אני עוקבת אחריה, מתה להרביץ לה.
"היא סתם מתנהגת קצת בטמטום, זה משהו כרוני אצלה." אני שומעת את עדן אומר.
"למה היא כאן?!" אני צועקת עליו. "היא אפילו לא מהכיתה שלנו!"
"לי די..." הוא מבקש בשקט, אבל אני תופסת לה את הראש בצד ימין שלה. יש לה שם צלקת אדומה כהה שנראית כמו הרבה דם קרוש ורקוב. אני נרתעת, אבל היא אומרת:
"זו סתם צלקת מלפני הרבה זמן." חצי מהפנים שלה מכוסות בצלקת הזו. "זה סתם פגם."
"למה היא כאן?" אני שואלת, מתחילה לדמוע, אבל מחזקת את האחיזה בראשה. "למה היא כאן?" אני רוצה להכניס לה אגרוף, אבל לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה. אני מרגישה שאני לא יכולה לפגוע בה, אחרי הכל, היא בת אדם בדיוק כמוני. היא עלולה להיפגע מזה. האחיזה שלי בראש שלה, עם זאת, מתהדקת. אני רוצה להכניס לה אגרוף כל כך, אבל יד ימין לא מצליחה להתרומם, ויד שמאל סתם מתאמצת לשמור אותה במקום אחד, שלא תזוז כשאני מכוונת.
עדן מפריד בינינו. "די, בבקשה." הוא אומר.
אני קופצת עליו, מנסה להתקרב אליה, מרגישה שעכשיו אני כבר יכולה ומסוגלת להרביץ לה. אני קופצת לו על החזה, עוקפת אותו וממשיכה אליה, אבל הוא תופס אותי מהחולצה ומניף אותי אחורה, הרחק ממנה.
"אני רוצה להרביץ לה." אני אומרת. "אני רוצה שהיא תיעלם!" אני צורחת.
החברה שלו ממששת את החצי המצולק של הפנים שלה. "עדן היא הורידה לי דם, תכה אותה!" הוא צורחת.
אני מפסיקה להיאבק בו, ומתיישבת על הברכיים, בלי כוחות "כן, תכה אותי, בבקשה!" אני מתחננת, בוכה כמו מטורפת. "תכה אותי כדי שזה ייגמר כבר! אני רוצה שהסיוט הזה ייעלם!" אני קוראת.
"מה?" הוא שואל, לא מבין.
"תכה חזק כבר!!!" אני צורחת עליו וקופצת עליו.
הוא מפיל אותי ממנו ונותן לי סטירה. "תסתלקי כבר!" הוא צועק, העיניים מתלכסנות בכעס.
התעוררות...
אני כל כך חולה... אני חושבת שיש לי חום (אין לי כוח לעלות למעלה ולבדוק את זה). נרדמתי בסלון כשחלמתי את זה, ואני חושבת שחלק מהחלום הזה היה הזית חום. אני זוכרת בבירור שראיתי את הסלון לפני שיצאתי מהבית ועליתי על המכונית ההיא... והכל הרגיש כל כך אמיתי. היד שלי כאבה מרוב מאמץ לנסות ולהרים אותה כדי להכות את הילדה ההיא. אני לא יודעת מה עבר עלי. הרגשתי שאני לא מסוגלת להרים עליה יד. מעולם לא הרבצתי למישהו בצורה רצינית מאז שאני בת 14. בגן חובה, ביסודי, אפילו בכיתה ח' אולי עשיתי את זה עוד, אבל מאז הפסקתי. אני בתאדם אחרת... אני לא אלימה...
לא יכולתי...
לא יכולתי להרביץ לה...
זו לא אשמתה. זו לא אשמתה...
עדן עשה את הבחירות שלו, ואני מכבדת אותן. ואם אני באמת אוהבת אותו אני אתן לו לעשות את מה שטוב בשבילו. ואם אני לא הייתי מספיק טובה בשבילו, אולי הי"אניקית הזו כן תהיה מספיק טובה. ואני מאחלת לו שהיא תהיה, כי אף אחד לא צריך לסבול משהו שהוא לא מספיק טוב בשבילו.
אני משוחררת. אני לא ציפור כלואה. הכנף שלי הייתה שבורה אבל היא החלימה עכשיו, ואני חופשייה... דלת הכלוב הייתה פתוחה כבר זמן מה אבל אני פשוט העדפתי לא לראות ולא לצאת לחופשי. אבל עכשיו אני חופשייה... ואפילו אם אני אעוף מדי פעם בקרבת הכלוב ואחשוב כמה נחמד היה כשהאכילו אותי יום-יום ודאגו לי ואהבו אותי, אני יודעת שהכלוב זה לא המקום שלי יותר.
איש לא צריך לחיות בכלוב. אני לא אחיה יותר בכלוב, אלא אם כן האחד שלי יישב איתי בתוכו. אני לא אחיה יותר בכלוב, שמעתם?!
אז למה תת המודע שלי שלח לי מסר אקספרס שכזה?..
למה?
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: כלוב. זהו. זה היה כלוב מזהב, אבל אני אשאיר אותו איפה שהוא, מאחור... עכשיו...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou