כן. שוב אין לי על מה לכתוב. החיים שלי נורא משעממים לאחרונה. אז נענה על שאלון, זה הכי קל כשאין רעיונות מקוריים...
איך הגעתי לישרא? איך נודע לי על האתר, ולמה פתחתי בלוג מלכתחילה?
נודע לי עליו מחברים. אני לא זוכרת בדיוק איך או למה, אבל אני חושבת ששמעתי על הבלוג של ג'וזי. אחרי זה הדרך לפתוח בלוג בעצמי הייתה קצרה. למה פתחתי? כי אני מושפעת מלחץ חברתי, וכי הייתי מדוכאת וגליתי דרך שלא כרוכה בלפגוע בעצמי פיזית (על הקטע הנפשי אני עוד לא סגורה), להוציא את הדיכאון.
האם זה הבלוג הראשון שלי? אם לא, כמה היו לי ולמה סגרתי אותם?
הבלוג הראשון, והאחרון. אני לא בוגדת באהובים עלי.
האם יש לי חברים שקוראים אצלי, או שזה המקום שלי להתבכיין עליהם?
גם וגם. כולם מוזמנים לקרוא אצלי. הבעיה היא שאם הם יקראו הם עלולים לשמוע גם את ההתבכיינויות שלי עליהם :).
האם אני כותבת תמיד את האמת, או "מוסיפה קצת נפח"?
האמת. הנפח היחיד שאני מוסיפה זה מטאפורות להעצמת החוויה פה ושם. אבל רק האמת בשבילי כאן.
האם היה מקרה, שבו הכתיבה בבלוג היתה המפלט האחרון - המקום היחיד שבו יכולתי לשפוך את הלב?
אני לא אגזים, אולי לא המפלט האחרון, אבל ברוב הפעמים המפלט העדיף לפי עצמי. פשוט נוח יותר כשלא צריך להביט לאדם מסוים בעיניים.
איזו משמעות אני מייחסת לקאונטר? האם אני מרפרשת כל דקה, כדי לבדוק אם נוספו כניסות לבלוג?
לא מרפרשת, מביטה פעם ביום. זה לא ממש משנה לי כמה, מי ולמה.
האם אני בודקת תגובות חדשות כל עשר דקות? האם אני עונה לכל התגובות?
לא, רק כשאני בודקת מייל (פעם או פעמיים ביום, וזה הכל). לענות לכל התגובות זה כן, כי אני אוהבת לתת תשומת לב לכולם, ולא לקפח איש.
ולסיום, מה יש בבלוג שאין ביומן אישי או סתם בחברים?
שאין ביומן אישי - הפתיחות לעולם. האחריות שאני לוקחת בכך שאני נותנת לכל העולם (וגם לאנשים שאני מכירה), לקרוא את המחשבות האישיות שלי.
שאין בחברים - העובדה שלא צריך להביט להם בעיניים כשאני כותבת את הדברים, דבר שהייתי חייבת לעשות אם הייתי מדברת איתם.
הסוף.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou