"היי."
"היי."
"התקשרתי רק כדי לדבר."
"לדבר איתי?"
"כן. זאת אומרת, אני לא יודעת אם אנחנו עדיין יכולים לדבר, כלומר אני..."
"את מה?"
"אני כבר לא בטוחה שאני יכולה ל... לדבר איתך כמו קודם."
"למה את מתכוונת? למה לא?"
"כי... מאז שהתחלת לצאת איתה... אנחנו כבר לא מדברים אותו דבר וזה..."
"איתה?"
"נו ההיא, הנערה ההיא."
"היא?"
"למה אתה צוחק?"
"כי את מצחיקה אותי. אנחנו לא ביחד או משהו."
"אה לא?"
"לא..."
"אה..."
"אז למה רצית לדבר?"
"אה... שום דבר מיוחד... פשוט הייתי צריכה לדבר עם מישהו שמבין אותי. כלומר, אני לא יודעת אם אתה עדיין מבין אותי - אני לא רומזת שאתה עדיין מבין אותי או משהו כזה - אני רק חושבת שהבנת פעם, ויכול להיות שאתה עדיין תבין. זאת אומרת..."
"הבנתי. אבל למה דווקא אני? למה לא הוא?"
"הוא?"
"הוא."
"אה, הוא... למה חשבת עליו?"
"התקרבתם לאחרונה לא?"
"לא..."
"את בטוחה?"
"אתה לא זוכר את מה שאמרתי לך פעם?"
"מה אמרת לי פעם?"
"נו אתה לא זוכר? אמרתי לך שאני אף פעם לא אחשוב עליו אחרת. כלומר, כיף ונחמד להיות איתו אבל זה דבר אחד... להיות... ביחד איתו... זה דבר אחר לגמרי. כלומר... אתה לא באמת חשבת... אתה באמת?"
"טוב, זה היה נראה ככה..."
"הו, לא לא! זה כל כך לא ככה... אין לך מושג כמה זה רחוק מלהיות ככה..."
"אם את אומרת..."
"אני רצינית! בינו לביני יש תהום כל כך ענקית... כלומר, אין ממש תהום, אנחנו הרי מדברים וזה, אבל אנחנו רחוקים אחד מהשני מהבחינה... השנייה, ההיא."
"אבל מאז עבר הרבה זמן."
"ככה זה נראה בעיניך..."
"למה את מתכוונת?"
"אני אגיד לך משפט שאני מאוד אוהבת: 'time is nothing, unless we give it a meaning'."
"מה זה אמור לומר לי?"
"במונחים שלך, עברה יותר מחצי שנה. במונחי הזמן שלי - בקושי שבוע."
"עד כדי כך?"
"הזמן עובר לאט כשמצפים שמשהו ייגמר..."
"באמת?"
"כן. אז אני לא אגיד לך שהרגשות שלי לא השתנו. הם כן. אני כבר יכולה לחשוב על זה בלי לרצות להרוג את עצמי, בלי להרגיש צביטה חזקה מדי בלב. אבל ההחלטות שלי לא השתנו. אמרתי לך שאני והוא לא נהיה ביחד, ואני עדיין חושבת ככה."
"אה..."
"עזוב."
"אז את צריכה מישהו לדבר איתו."
"בדיוק..."
"ובגלל זה התקשרת אלי?"
"אה-הא."
"כדי לדבר איתי."
"כי אני חושבת שאתה יכול להבין אותי הכי טוב. כלומר, אני חושבת שיכולת, אני לא יודעת אם אתה עדיין."
"אה... אני יכול לנסות, אני לא מבטיח שאני אצליח."
"זה בסדר. כל מה שאני צריכה זה שתהיה נחמד, תהנהן ומדי פעם תגיד איזה כמה פעמים 'שניצל' או משהו."
"שניצלשניצלשניצל. זה עדיין מצחיק אותך?"
"כמו תמיד."
"תצחקי, זה מתאים לך."
"לצחוק?"
"כן."
"ממתי אתה יודע?"
"מאז ומתמיד."
"אה באמת?"
"כן."
"נו, אז אתה וההיא לא ביחד?"
"לא איזה... נראה לך שיש לי זמן לזה?"
"זו בדיוק הבעיה שלך."
"הבעיה שלי? האירי את עיני."
"אתה חושב שהזמן יבוא מעצמו. הוא לא. אתה חייב לעשות זמן כדי שיהיה לך זמן לאהוב."
"זה קצת קשה כרגע."
"אולי. אבל אם אתה רוצה זמן לאהבה, אתה צריך לעשות לך זמן, הוא לא ייתפנה מעצמו. זו תמיד הייתה הבעיה שלך, אתה יודע... זה לא שלא יכולת לאהוב, זה שהזמן לזה לא היה לך מספיק חשוב..."
"אני מצטער."
"אין לך על מה. תמיד היית כזה. מעולם לא הבטחת לי כלום חוץ מאשר שלא תדבר אלי בטון קר."
"איך את זוכרת את זה?"
"זה לא כל כך קשה לזכור."
"למה?"
"אולי כי היית חשוב לי כל כך."
"אולי?"
"אולי זה היה משהו אחר. אף פעם אי אפשר לדעת. אבל אני דיי בטוחה שזה היה זה."
"גם את היית חשובה לי."
"ואנחנו רואים לאן זה הוביל."
"כן..."
"לפחות עכשיו אולי תלמד לפנות לך קצת זמן כדי שיהיה לך זמן בשבילה."
"כבר אמרתי לך שאנחנו לא ביחד."
"אולי תוכלו להיות."
"אני לא בטוח שאני רוצה להיות."
"כדאי שתחליט."
"למה?"
"כי בנות לא אוהבות שמותחים אותן."
"את יודעת מה אומרים במקרה כזה..."
"אל תגיד את זה."
"ח-ב-ל."
"ביקשתי שלא תגיד את זה."
"לא נורא. שניצלשניצלשניצל."
"מצחיק מאוד..."
"בכל מקרה..."
"כן. אתה צריך ללכת להתקלח או ללמוד - מתמטיקה או פיזיקה היום? - או לישון או סתם להיפגש עם חברים."
"בדיוק."
"לילה טוב."
"לילה מצוין."
האמת שזה הלך לי כל כך הרבה יותר טוב בראש. הכל הלך באנגלית (ובאנגלית יש לי כזה מבטא חמוד כשאני מדברת אל עצמי...), וזרם הרבה יותר טוב. אבל זה מה שאני זוכרת עכשיו... נכון שזה היה נחמד אם היה קל כל כך לומר את זה במציאות?
המלה האהובה עלי לפוסט הזה היא: מקס. הכלב השכבתי שלנו, כזה יצור מתוק...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou