אני חושבת שיש.
נקודות (כי אם לא, אני פשוט אשכח):
1. הספר שלי.
2. מסקנות מרחיקות לכת באשר לטבע האדם.
3. שיט! אני לא מאמינה שכבר שכחתי... כוסעמק אני שונאת להיות סנילית...
טוב... אז בואו נתחיל מ-1:
אבא שלי הדפיס לי שוב את הספר שלי, הפעם זה יצא מושלם. החלוקה לפרקים נורמאלית והכתב נורמאלי ומאוד ידידותי לקורא... ובזכות מה/מי? האמת שבזכות עדן. כלומר, הוא זה שהסכים לקבל ממני את הקובץ בוורד ולהפוך אותו ל-pdf, שזה קובץ שנפתח בעזרת acrobat reader. בצורה הזו: א' - אי אפשר לשנות אותו ו-ב' - אין שום בעיה בקטע של גרסאות וורד כי זה נחשב בעיני המחשב למשהו כמו תמונה אז מה שזה רואה, זה מה שזה מדפיס. ככה שזה יצא נורמאלי - היאח הידד :).
אז היום אמרתי לעדן תודה וחיבקתי אותו. הוא היה קצת מופתע. זבש"ו :). אני פשוט מאושרת שזה יצא יפה סוף כל סוף...
ועכשיו ל-2:
הגעתי למסקנה מרחיקת הלכת שלאנשים לא טוב במצב שבו הם נמצאים. לא משנה באיזה מצב הם יהיו, הם תמיד ישאפו למצב אחר. עכשיו, ברור שזה טוב ברמה כלשהי, אבל אם מנווטים את זה לכיוון הלא נכון... אני לא יודעת כמה טוב יכול לצמוח מזה. האמת היא שכל המחשבות על זה צמחו מזה שחן אמרה לי שהיא מרחמת עלי. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כרגע הוא שהיא מרחמת עלי כי במקום לנצל את השנים היפות שלי להנאה, אני נשארת בתמימות הילדותית שלי ולא נהנית.
ואז התחלתי לחשוב:
אז אולי אני צריכה להתחיל "להנות"? אבל מה זה בעצם להנות? מה נחשב להנאה בעיני אנשים? אולי אני צריכה לצאת יותר. ללכת למועדונים וכאלה. אולי לראות מה יקרה לי אם אני אשתה יותר מלגימה אחת של וודקה מהולה מאוד בערב אחד, משהו כמו בקבוק שלם במקום. אולי אם אני אתחיל לעשן. אולי סתם לצאת להופעות של כל מיני להקות נחמדות? אולי לפגוש אנשים שאני לא הייתי מכירה בדרך אחרת? מה נחשב בתור הנאה בעיני האנשים כיום?
וככל שחשבתי על זה יותר, הרעיון פחות ופחות קסם לי. כלומר, מה הקטע של "לעשות מה שאנשים חושבים שהוא מהנה"? אני הרי לא רואה שום דבר מהנ"ל מהנה.
אני לא אוהבת את הרעש שיש במועדונים. שתייה לא מושכת אותי (לא שזה לא טעים, פשוט אין בזה שום דבר מיוחד בעיני חוץ מאשר שזה אלכוהול וקולה זה קפאין...). עשן של סיגריות חונק אותי אז להכניס את זה לגוף אני לא אעשה (חוץ מזה שממש לא בא לי למות מסרטן כרגע), ואני לא אוהבת את ההתקהלות במקומות צפופים כמו שיש בהופעות של להקות. בחיי, אפילו להופעה של 'מה קשור' שהייתה במתנ"ס לא הלכתי כי אני לא אוהבת התקהלויות... ולפגוש אנשים... טוב, אולי זה הדבר היחיד שכן מוצא חן בעיני מכל מה שהזכרתי, אבל את זה אני יכולה לעשות גם בלי לעשות אחד מהשאר. חוץ מזה שגם אף פעם לא הייתי ממש מוצלחת בלתקשר עם אנשים. כלומר, עכשיו אני כבר קצת יותר מוצלחת בנושא הזה, פעם הייתי ממש גרועה ואני לא חושבת שהשיפור היה מספיק בכדי שאני אוכל לעמוד מול הרבה אנשים שאני לא מכירה בבת אחת ולהפוך אותם לחברים שלי במפגש. זה לוקח קצת יותר זמן להכיר אותי...
אחרי שבחנתי את זה מכל הצדדים, הפינות, הקדקודים והזוויות האפשריות (בהיותי מושפעת רבות מטריגונומטריה במרחב), חשבתי לעצמי: "רגע, אם אני לא חושבת שמשהו מפה ממש נחמד, למה זה בכלל מעניין אותי?"
ופה הגעתי למסקנה החשובה ומרחיקת הלכת באמת: אם משהו לא חסר לי, אזי אין שום סיבה שבעולם שאני צריכה ללכת ולחפש אותו בכוח. אם יבוא היום ובו אני ארגיש שחסר בי משהו - שאני לא שלמה עם מה שאני עושה בחיי - אז אני אחפש אותו איפה שארצה. אבל בינתיים נוח לי כמו שאני, בלי להיות יותר מדי שערורייתית. ככה זה היה מאז ומעולם, וככה אני מתכוונת שזה יישאר.
דוגמא: לא נוח לי להיות לבד, אבל כרגע זה לא ממש חסר לי, לכן אני לא עושה שום מאמץ למצוא לי מישהו להיות איתו. כשאני אחליט שהגיע הזמן לחבר חדש אני אמצא לי אחד. אלא אם כן אני אתאהב לפני זה (ואז זה לא ממש ישנה אם אני רוצה או לא רוצה להתאהב, זה פשוט יקרה)... אבל ככה זה היה איתי מאז ומעולם.
אני שלמה עם מי שאני. וזה מה שגורם לי להיות שלווה כל כך עם עצמי רוב הזמן, וזה מה שגורם לי לסלוח לאלו שפגעו בי, לאלו שעלבו בי ולאלו שהכאיבו לי - השלווה הזו. לכן אני לא נוטרת טינה, לכן אנשים תופסים ממני אדם נחמד, לכן אנשים אוהבים אותי. אדם השלם עם עצמו הוא אדם מאושר שבתורו יכול להפוך אנשים אחרים למאושרים. אני אולי לא שלווה מספיק עדיין כדי להיות שלווה בהחלט, אבל אני בדרך, אני בדרך...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: שאלון. התכוונתי לענות על השאלון השבועי, אבל עכשיו כבר אין לי כוח :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou