The Silent Gallop

תרמתי דם היום. כן כן, אנוכי האנמית, אנוכי הלחוצה, אנוכי הפחדנית, אנוכי עם הפוביה ממחטים. תרמתי דם.

יש לנו מין כיתה כפולה כזו שאפשר להפריד לשתי כיתות עם מחיצה, עושים שם בדרך כלל בגרויות בהיסטוריה ולשון לכיתות י', במקרה השנה אחד מהחצאים הוא הכיתה שלי. בחצי הזה השתמשו להתרמת דם עצמה (המיטות, שקיות הדם, אלכוהול ושטויות אחרות), ובחצי השני להמתנה ולבדיקות פיזיות.

בנות צריכות להיבדק לרמת המוגלובין (וגם בנים צמחוניים), וללכת לאמת פרטים עם דוקטור גרגורי הנחמד (סתם, אני לא יודעת אם באמת קוראים לו גרגורי). עמדנו בתור לבדיקה שיר, נועה ואנוכי, וכשהגיע תורי אמרתי לבודקת: "אני מפחדת ממחטים."

היא בתגובה התחילה לדבר איתי על וורידים ודברים שעשו לה בהם - אני לא ממש הקשבתי כי לא הייתי מרוכזת - והיא כל הזמן שאלה אותי אם אני איתה כי הפנתי את המבט הצידה. מצידי כל הזמן עניתי לה שכן, שאני איתה. בסופו של דבר בדיקת ההמוגלובין לא כאבה בכלל - אלה מחטים כל כך קטנות שלא מרגישים בכלל... כשסיימתי, נכנסתי לחדר ההתרמה אחרי אימות הנתונים שלי.

בחדר ההתרמה שכבה כבר נועה, כשלזרועה מוצמד כבר חוסם וורידים מגומי, וגרגורי נוסף עמד להוציא ממנה חצי ליטר דם. מיד תפסתי מקום במיטה הריקה שלידה, והתיישבתי.

"אני מפחדת ממחטים." אמרתי לו.

"אל תדאגי." הוא ענה והתחיל לדבר איתי. הוא אמר לי לשכב על המיטה, אבל לא הסכמתי בלי שליאל תהיה לידי כי היא הבטיחה לי קודם שהיא תחזיק לי את היד. משלא מצאתי אותה התחלתי להילחץ נורא, וביקשתי מנופי שתחזיק לי את היד במקום. ותוך כדי שביקשתי ממנה הרגשתי את הגוש שעמד לי ברגון מרוב התרגשות מתחיל לצבור מתחים נוספים.

התחילו לרדת לי דמעות מרוב בהלה ופחד, וכל הזמן חזרתי על המנטרה: "אני מפחדת ממחטים."

הגרגורי אמר לי שהוא יקרא לאותה אחת שבדקה לי את ההמוגלובין, וכשהיא באה היא אמרה לי להביט בה כל הזמן. הבעיה הייתה שהיא יורקת בלי לשים לב. ואני שכבתי, והיא דיברה וריססה הכל מסביב... כלומר, זה לא שהיא לא הייתה נחמדה - היא הייתה נחמדה מאוד - אבל היו רגעים שהרגשתי שאני רוצה שהיא תעזוב אותי.

וכל הזמן הזה - כל הקשירה של חוסם הוורידים, חיטוי האזור, הדקירה, הכנסת המחט, חצי מהתרימה - כל הזמן הזה בכיתי כמו מטורפת. וההיא שואלת אותי למה אני בוכה, ומנסה להרגיע... ואני לא יודעת לומר לה למה. זה פשוט היה ככה. בכיתי - פשוטו כמשמעו. מהלחץ, מההיסטריה... אני לא יודעת ממה.

ואנשים באים ומביטים בי ומנחמים ומרגיעים, ומלטפים ומבטיחים הבטחות, ואני בוכה... הו הבושות... מכל מי שדיברתי איתו, אני לא חושבת שהיה מישהו שהיה היסטרי כמוני. שיר אומרת שהייתי חיוורת כמו סיד. הפלא הוא שאחרי שהכל נגמר, קמתי כמו חדשה.

וזה היה הכל.

בערך.

אני צריכה ללכת עכשיו.

שלכם,

hanyou