יש לנו בשכבה כלב כזה מתוק... קוראים לו מקס. (או מקסי, או מקסוול, או מקסינגטון או איך שבא לי לקרוא לו באותו רגע). הוא גולדן רטריבר מעורב בלברדור (כלומר, הוא חום בהיר עם פרווה קצרה), והוא שמן. מאוד שמן.
היום חילקו לנו סופגניות בשכבה, ומקס אכל אחת בביס. בביס! חתיכת שמן שכמותו!
הוא הכלב השכבתי הכי חמוד שאני מכירה (ויש לנו משהו בסביבות השלושה-ארבעה ככה...). אם מבקשים ממנו יפה הוא קופץ עם הרגליים הקדמיות ואפשר לרקוד איתו - אוי אני כל כך אוהבת את הכלב הזה!
ובדיוק היום כשהוא טרף את הסופגניה (ואחרי זה עבר לעלון של מסיבה באיזה מועדון), חשבתי עליו. הגעתי למסקנה שהוא אחד מהמאפיינים של השכבה שלנו. וכמה שהוא נראה מובן מאליו, אם הוא פתאום היה נעלם היה לי מאוד שונה בשכבה. הוא כמעט תמיד נכנס אלינו לכיתה לשיעורים, ותמיד הוא נרדם מתחת לכיסא של מישהו.
לחשוב שרק לפני שנתיים בכלל לא ידעתי מי הוא (הבניין שבו הכלב הזה תמיד מסתובב הוא הבניין של י"א י"ב, ואני הייתי בכיתה י' לפני שנתיים), ועכשיו הוא פתאום חלק אינטגרלי מחיי היומיום הבית-ספריים שלי... זה נראה לי כל כך מוזר... כמו שאני לא מאמינה שיש את האנשים ההם שלא הייתי בכלל מדברת איתם לפני שנתיים.
מה שמוביל אותי למחשבה של מה יהיה הלאה? כשאני אלך לצבא, אולי לעתודה (המשך הלימודים באוניברסיטה), האם אני עדיין אזכור את כל החברים שלי?
ברור שאני לא מתכוונת לחברים הקרובים - אותם אני בטוח אזכור - אני מתכוונת לאלו שהקשר איתם פחות הדוק. אלו שאני מכירה מהשכבה. מה יהיה איתם? רק במפגשי מחזור? רק בסופר? רק לעולם לא?
ומה אם אנשים שהתרחקתי מהם? מה עם אנשים שאני הייתי כל כך קרובה אליהם? האם הם יחסרו לי?
אין לי מושג, אני באמת באמת לא יודעת...
מה שיהיה יהיה...
ובאשר למקסי - טוב, אני תמיד אוכל לבקר בבית הספר בחופשות נכון? :)
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: מקס. מתוק שכמותו...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou