כל כך הרבה דברים עברו לי לאחרונה בראש...
על זה שאני חייבת לאהוב מישהו כי הסילבסטר מתקרב, על זה שבעצם אין טעם שאני אוהב מישהו כי אני גם ככה לא אהיה כאן בסילבסטר אז לא ייצא לי להתנשק איתו בכל מקרה (פתח תקווה, הנה אני באה!).
חשבתי על זה שסיימתי לקרוא את הארי פוטר השישי אתמול, ושכבר היום קראתי רבע מהספר הראשון שוב (לא מכורה בכלל).
חשבתי על זה שהיה לי טסט אתמול, על זה שכמעט הקאתי לפני אבל בטסט עצמו הייתה לי מעין התעלות שכזו, שחשבתי "אבל בעצם הכל בסדר" - ועשיתי את זה כמו גדולה. הטסטר לקח אותי לסיבוב של 10 דקות והתחלפתי עם התלמידה השנייה (היא נכשלה - לא נעים). חשבתי שהוא התייאש ממני, אבל מצד שני הוא לא נגע לי בהגה, לא בלם אותי ולא כלום, לא העיר אפילו, אלא רק ישב וצפה בי נוהגת. האמת - דמיינתי שזה אבא שלי (שניהם תימנים קטנים ואילולא הקרחת שיש לאבא שלי - ושחסרה הייתה לבוחן - הם היו יכולים להיות דומים למדי). וברגע שדמיינתי את אבא שלי (אוי אם הוא ישמע את זה הוא יתפחלץ), הרגשתי הרבה הרבה יותר רגועה. היה לי נחמד פתאום לנהוג ואפילו פלטתי חיוכום (במקום את שתי הלביבות שאכלתי מוקדם יותר).
חשבתי על זה שהשנה נגמרה, וממש על הקצה-קצה שלה הצלחתי סוף כל סוף להיפטר מהזיכרונות של עדן, מהרצון האבסורדי להיות איתו, מהטמטום של המחשבה על זה שהוא משהו מיוחד, ושסוף סוף הבנתי שהוא יצור דיי משעמם בתכל'ס. וכדי להוסיף על כל זה, השיער שלו הלך, אז כל הזוהר - אפשר לומר - הלך איתו. אני רק שמחה ששלחתי את הספר שלי לפני שהתגברתי עליו, כי אם הייתי מתגברת עליו לפני, הספר כולו כנראה היה משתנה והסוף שלו היה נהרס, כמו בערך כל דבר שקשור בו. לפחות את זה הוא לא הצליח להרוס לי.
מה שמוביל אותי לכך שחשבתי על זה שסוף סוף שלחתי את הספר שלי להוצאה לאור - ידיעות אחרונות. אני כל כך מקווה לשמוע מהם תשובה חיובית שזה משהו. אני לא יודעת כמה סיכויים יש לספר הזה להתקבל על ידיהם, אבל אני באמת באמת רוצה לנסות. ולנסות זה אף פעם לא רע.
וחשבתי על זה שזהו זה. שנת 2005 מסתיימת, שנת 2006 מתחילה, ואני לא יכולה שלא לחשוב על זה שזו הולכת להיות שנה מיוחדת. כלומר, יש בה שתי ספרות אהובות עלי (2,6), ואם זה ככה היא אמורה להיות משהו נחמד. מי יודע? אולי אני אמצא אהבה חדשה - יש מתנדבים? לא להתבייש, אני פה לא אצחק על אף אחד :).
אולי אני אמצא לי עבודה סוף סוף, אולי אני אלמד דברים חדשים.
בעוד שלושה חודשים ייגמר לי המלווה, אולי אני אוכל להסיע אנשים לים או משהו - יכול להיות נחמד מאוד...
אני חושבת שזו תהיה שנה טובה, כי אולי הספר שלי ייצא לאור (ואיזו שנה טובה בשבילו לצאת, בדיוק מספר כזה היה לי בראש, משהו נחמד). אני כל כך שמחה שסיימתי לעבוד, ומצד שני ידעתי שהגיע הזמן המדויק. לא לפני ולא אחרי, בדיוק עכשיו. זה היה עיתוי מצוין לדעתי. וזו גם בדיוק השנה האחרונה, ככה שאם הוא ייצא לכולם תהיה מזכרת נחמדה בצורת ספר על עצמם. בכלל הסיבה היחידה שאני מפרסמת אותו היא בשבילם, כבר עליתי על זה מזמן.
פעם חשבתי שזה בשביל הפרסום (ואני דיי בטוחה שזה באמת היה בשביל זה), ואחרי זה כדי שיזכרו אותי. אבל אז הבנתי שהפרסום לא ממש חשוב לי, ושיזכרו אותי גם בלי שום קשר - לפחות אלה שחשובים לי. ואז הבנתי שזה בשביל החברים שלי. כי זה עליהם ובשבילם.
וזו הייתה 2005 בשבילי אנשים.
טובה בהתחלה, גרועה באמצע, איומה בהמשך, ומעולה בסופו של דבר. אני שמחה שחייתי אותה. ושמחה שהתגברתי על כל הניואנסים הקטנים שבדרך.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: 2005. ככה זה :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou