למה כתבתי עליה? למה? מה הייתה המטרה הראשונית של הספר שלי?
אליזבת.
ילדה קטנה שחיה בכפר ולא מבינה כלום מהחיים שלה. חושבת שלקצור שדה שלם בשבוע אחד זו משימה בלתי אפשרית. היא הייתה בטוחה שאיפהשהו רחוק יש חיים אחרים יותר משמעותיים, אבל לא רצתה לחפש אותם, פשוט חשבה שזה לא מתאים לה.
ואז היא הבינה שזה הדבר שהכי פחות כדאי לה לחשוב, ושכדאי שתשנה גישה מיד, כי היא הייתה המיועדת. והיא לא רוצה את זה, כי זה אומר לעזוב את העולם שהיא מכירה, את הבית החם והבטוח שלה, ולעבור לחיים לא בטוחים, שעצם קיומם בחוץ מוטל בפסק ובכישורי הלחימה של האדם.
וכמו שאבא שלי שם לב כשהוא התחיל לקרוא את הטיוטה ששלחתי לעצמי כדי לשמור על זכויות היוצרים (הוא קרא לפני ששלחתי כמובן), הטון של הספר משתנה במעבר מהכפר לדרכים מנימה נחמדה ואפילו ילדותית לנימה יותר קשוחה ומחוספסת.
ואני? גם אני השתניתי. החיים שלי ב'כפר' - כיתות ז', ח', ט', השתנו להם לא מעט עד המעבר ל'דרכים' - כיתות י', י"א, י"ב. גם הנימה שלי השתנתה דיי הרבה.
אבל מה בכלל גרם לי להמציא את אליזבת? מי היא בעצם?
אליזבת הקטנה. נערה בסך הכל. וכל כך הרבה מוטל עליה. המצאתי אותה בכיתה ז' בלי בכלל לדעת שבעתיד היא תהיה בעצם אני. אגדת ילדים, זה מה שרציתי לכתוב. אחת מיני רבות שאני אאגד בספר. לא היה לי אפילו מושג באשר לשאר האגדות שאמציא, אבל האגדה הזו הייתה אצלי בראש בצורה ברורה למדי.
ולאט לאט היא התפחה למימדי ענק של ספר בפני עצמו, אז וויתרתי על קובץ האגדות. ואליזבת גדלה איתי. וקיבלה תכונות שלי, ורצונות שלי, ואת משאלות ליבי הכמוסות, ואת המראה שלי ואת המוח שלי והמחשבות שלי. ובאיזהשהו שלב הרגשתי שאני אליזבת בעצם.
והאחרים הצטרפו לריקוד גם הם, אפילו שלא ידעו על כך דבר.
אליזבת. אני.
כל הפעמים שרציתי לעצור את העולם, ללחוץ על כפתור ה-pause, ולנשום. להירגע. הספר הזה. אוסף הדפים המכיל את העלילה הזו היה מקום המפלט שלי. בריחה מהמציאות, מהעתיד, מהחיים. הייתי עוצרת לשעה-שעתיים ולפעמים אפילו יותר, כדי להתעסק בחיים האחרים שלי - אלו של אליזבת. בריחה, זה מה שזה היה. אבל זו הייתה בריחה לעולם שאף על פי שהיה קשה לא פחות ואף יותר משלי לו היה מתקיים באמת, אהבתי אותו כל כך...
סכנת חיים נראתה לי יותר מושכת משיעורי בית בכימיה או במתמטיקה. העדפתי להתמודד מול כל הרוע בעולם בספר שלי, במקום עם ציון לא משהו באחד המקצועות הריאליים.
אומרים שיש משהו לבנות שעושה אותן קצת פחות ריאליות וקצת יותר הומניות מגברים. אני לא יודעת אם זה נכון, עובדה שסופרי פנטזיה רבים הם דווקא גברים ולא נשים. אבל יש איזה משהו אצלי שגורם לי לכפר על החסך במתמטיקה, פיזיקה, כימיה ושאר הריאליסטיקה הזו בעלילה שאני מסוגלת לטוות מהאין כמו קורי כסף בלתי נראים מלבד נצנוץ רגעי.
הספר הזה הוא חיי. החיים האחרים שלי. אני יכולה תמיד לפתוח את הדלת החוצה מהמציאות אל העולם 'האמיתי' ההוא. ברור שהוא לא אמיתי, ברור שהוא לא חי, אבל אצלי בתוך הראש אני יכולה להרגיש את השלג המקפיא והבוץ המטנף על סוליות מגפי עור צבי רך. אני יכולה להרגיש את השמש הקופחת על האוכף והמושכות, על הכובע המעוטר בנוצה, על החרב ועל חלקי השריון שעל סוס קרבות נושף. אני מסוגלת לשמוע את הרוח הנושבת ומעבירה גלים בגלימת דרך חומה, אני יכולה לשמוע את קול החליל ליד המדורה הרוחשת בלילה של חניה ליד מקור מים, כשהסוסים קשורים לאבנים או לגזעי עצים וענפים. אצלי בעולם אני יכולה להפעיל את כל חמשת החושים בדיוק כמו בעולם האמיתי, ואני יכולה להתרוצץ לימין ולשמאל, מקצה אחד לאחר מבלי להפסיק להנות.
בעולם שלי אין ציונים, אין שיעורי בית ואין מבחנים. המבחן היחיד הוא החיים. שם טעות עולה בחיים, אז פשוט לא עושים טעויות. לא צריך לדאוג מציון רע במבחן במתמטיקה, כי לא הרבה מבינים מתמטיקה, ולא הרבה עוד התגלה עליה. אצלי בעולם אני יכולה להפעיל את החוקים שלי ולעשות את מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.
זה העולם שלי, והוא מציית לחוקים שלי.
הרגשת השלטון שווה את הכל.
וגם הרגשת חוסר האונים, למול עולם ענק שכל כך, בתור דמות אחת מסכנה שצריכה להתמודד איתו - אליזבת...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: אליזבת. כל מה שאני, ומה שאני לא, ומה שהייתי רוצה להיות, ומה שעוד אהיה.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou