למה שהיה ואיננו, למה שאולי מעולם לא היה. אבל הזכרונות שמציפים אותי עושים לי רע כשאני רואה מה נהיה מזה היום. זה לא ריחוק, כי עוד שומרים על קשר; זה לא אבוד, כי עוד מדברים; זה לא נשכח, כי עוד יש את המבט הזה בעיניים; זה לא יחזור, כי התרחקנו מדי.
ואם אתם תוהים לעצמכם אם אולי אני מדברת על עדן ועלי - אז טעיתם. ממנו אני כבר לא רוצה יותר כלום. אין טעם לאהוב אדם שלא מחזיר אהבה. זה כמו לנסות בכוח ללבות להבה שהוא ברוב טובו טורח לשפוך עליה מים. לא, לא עליו אני מדברת.
אני מדברת עליהם, מה שבעבר כונה 'החמישיה שלי'.
מטיאס, ניר, אופק, וייס ואירית. האנשים שהיו לי הכי חשובים.
כיתה ט'. היה כיף. היה טיול שנתי מצוין (היחיד שהיה בשש השנים האחרונות לצפון), ישנו בצימרים ואפילו התגנבנו לצימר של הבנים בלילה ונשארנו שם עד הבוקר (אני זוכרת שהשתלטנו על המיטה שלהם, והם היו חייבים לישון בסלון על ספות בגודל של חצי בנאדם).
אני זוכרת את כיתה ז', כשאירית ואני רק הכרנו. ואז הכרנו גם את אופק ואת וייס (למרות שאירית הכירה אותו עוד קודם בבית הספר היסודי שהיא למדה בו). ואני זוכרת שאת ניר הכרתי עוד בכיתה ד', ופשוט היה לנו כיף ביחד. ואז בכיתה ח' מטיאס הצטרף אלינו, ושם הוא זכה לכינוי פליפה. בכיתה ט' כבר היינו ממש שישיה שכזאת (ואולי זו רק אני שחושבת ככה?!). אני זוכרת איך התאהבתי בוייס, איך מעולם לא סיפרתי לו על זה (ואני חושבת שאפילו היום הוא לא יודע מזה שום דבר). אני זוכרת איך בטעות פגעתי בו כל כך בכיתה י' עד שהוא לא דיבר איתי יותר וגם כשכבר כן השלמנו הדברים מעולם לא חזרו להיות כשהיו, כי כל הזמן חשבתי שהוא שונא אותי (ככה זה כשעוורים מאהבה). ולמרות זאת שכחתי מזה כשנהייתי חברה של עדן. אני אפילו זוכרת שבאותו יום שנהיינו חברים וייס היה אצלי יחד עם נועה ואופק לפני שעדן הגיע, והוא אמר לי ככה: "לי, אני לא רוצה לשמוע על זה שפיספסת שוב את ההזדמנות" (והוא התכוון ללנשק את עדן, דבר שנורא התקשיתי לעשות באותם ימים). ואז כבר ידעתי שוייס סלח לי, אבל משום מה אני חושבת שמאז לא ממש הרבינו לדבר. ואם לומר את האמת, נראה היה שעם המעבר לאורט - שהוא בית ספר הרבה יותר גדול והרבה יותר מתוסבך מחקלאי - הקשרים התרופפו עוד ועוד.
ואז אירית עזבה, ונשארתי לבד בחקלאי. והתחברתי עם אנשים אחרים (נועה, שיר, גפן, כל חבורת הבנים המצחיקים שלי ונספחים), ולאט לאט הדברים הלכו והתבהרו. ובעצם הבנתי שחוץ מניר ומטיאס, אני כבר לא כל כך קרובה לכולם כמו פעם. עם אופק בקושי יוצא לי לדבר, את וויס אני בכלל כבר לא רואה (הו האירוניה - הוא גר מרחק של סמטה בודדת ממני!). את אירית אני פוגשת בפוסטים אצלה בבלוג (שעדיין שמרתי על המנוי עליו), וזהו האמת.
לאן הכל נעלם לי?!
ולמה אני נזכרת בכל זה? טוב, כי לאחרונה קראתי בבלוג של אופק, והוא - איך לומר - לא שמח במיוחד. ואני חושבת שהוא גם קצת אובד עצות ולא יודע מה לעשות. ופתאום הרגשתי מין צביטה ענקית בלב (יותר כמו בעיטה מסובבת, אבל מי סופר?), כי נזכרתי באיך שזה היה פעם. והבנתי כמה אכפת לי מהבנאדם הזה. לא במובן של 'קוצ'י-פו'צי-מתוקי-שלי-בוא-נתנשק'. במובן של בנאדם שהיה אחד החברים הכי טובים שלי, שלפחות מהצד שלי אני בוטחת בו יותר מבהרבה אנשים אחרים, ולו רק מכיוון שאני זוכרת את התקופה ההיא שהיינו חברים קרובים הרבה יותר מאשר היום. וכואב לי לחשוב על זה שרע לו. כמובן שבעבר היינו יותר צעירים והדברים היו הרבה יותר פשוטים אז ככה שמה שהגדרנו אז כבעיות אמיתיות הוא כעין וכאפס למה שיש היום, אבל החשיבות של האשם היא אותה חשיבות.
ואני מתגעגעת לקרבה ההיא, להרגשת הקומונה ששררה - לפחות כמו שאני ראיתי את זה - בין ששתנו. ואני דואגת לאופק כי עכשיו כשקראתי על זה שלא טוב לו, הרגשתי מין כאב כזה בעצמי כי בגלל (או יותר נכון בזכות), מה שהיה פעם, הקרבה שהייתה פעם, הוא הפך להיות מישהו ממש חשוב בשבילי, ששמחתו חשובה לי. ואם לא שמתי לב לזה עד עכשיו - ואני מודה שאולי לא ראיתי את זה - אז הייתי ממש מטומטמת. אבל כמו הרבה דברים בחיים, לא שמים לב לזה עד שקורה משהו שגורם לאדם להבחין שמשהו לא בסדר. ולקרוא על זה הביא לידיעתי שלמרות הצחוק ולמרות החיוך, אולי הוא לא כל כך שמח.
והדבר הכי דפוק שיכולתי לעשות בעולם הוא מה שעשיתי ביום שישי (או שבת, כי כבר היה אחרי חצות), כשירדתי עליו במקום לנסות לתת לו עצה מועילה. נתתי לו ביקורת הרבה יותר חריפה ממה שהתכוונתי, ואולי בעצם 'עזרתי' להרגשה הרעה הזו לפקוד אותו בצורה רבה יותר. ואני מתחרטת על זה. לא התכוונתי לעשות רע, רציתי לעזור. ושמתי לב לזה רק אחרי שהגעתי הביתה, ואז כבר היה מאוחר. והבטחתי לי הבטחה שאני חוזרת עליה עכשיו: ברגע שאני אסיים עם השבוע הזה - עם הזימון הזה, והמבחן ביום רביעי, והזימון הבא (אם הוא בשבוע הזה), אני אדבר איתו על זה. אני אגיד לו שזו לא הייתה הכוונה שלי. שמה שרציתי היה רק לעזור, לא להרע לו. ושאני מצטערת. כל כך כל כך מצטערת.
ואני לא מאמינה שעשיתי את זה. לאופק, שהיה אחד מששת החברים הכי טובים שלי שעזרו לעיצוב של מי שאני היום; לאופק שאמר לי שאני יכולה לפנות אליו מתי שאני רוצה באותו יום שהתפרקתי בבית של נועה בפרץ בכי איום ונורא רק משום שעדן נפרד ממני; לאופק שלימד אותי צעדים ראשונים ובסיסיים בגיטרה, שתמיד מסוגל להצחיק אותי, שגורם לי להרגיש סוג של הערצה על התעוזה שלו, על ההצלחה שלו (אפילו אם הוא לא רואה אותה בעיניו - 'אין הגמל רואה דבשתו', תרתי משמע), אופק שפשוט שם כשצריך אותו. ואני ברוב טמטומי לא שמרתי על הפה שלי וסתמתי לרבע שעה מסכנה...
אני יודעת שאמרתי שלא יהיה לי זמן לשבת ולכתוב פה, אבל היה חשוב לי לומר את זה...
נתראה אחרי הזימון שלי.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou