הייתה לי היום בגרות בספורט, שליש ממנה על כל פנים. הייתי צריכה להוכיח לאומה (או בעצם, זה היה חצי אולם מלא בנות מצחקקות ובוחנות לחוצות, אה כן והמורה לתקשורת שהיה אחראי על הצילום של המאורע), שאני מסוגלת להיות קצת נשית, ולא חיקוי עלוב של אישה (משמע - לא נקבה רולה מדגם "גרטה - מבשלת בחדר האוכל" שלא מסוגלת להזיז אצבע מבלי לנקוע את הצוואר).
והצלחתי. האמינו או לא - אני הצלחתי. אפילו עשיתי גלגלון מצוין (אני לא יודעת, אבל ככה אמרו לי). עליתי אפילו על הציפיות של עצמי, ולדעתי יש מצב שאני אקבל אפילו 80+ על כל העניין הזה.
ואיך התרגשתי כשנועה ושיר הצליחו בתרגיל שלהן... הן כל הבוקר התאמנו עליו וכל הזמן אמרו שהן לא יודעות כלום, והן היו ממש ממש לחוצות והכל, ואני פחדתי שאם לא יילך להן הן כל כך ייתאכזבו וזה יהיה כל כך עצוב... ואז שיר ביקשה ממני להיות אחראית על השיר שלהן, ועמדתי ליד הדוי"ד שחיברו למערכת הגברה (משוכללים אנחנו מה?!), והשמעתי להן את this is your song מתוך מולאן רוז'. והן הצליחו!!! כל הזמן עמדתי עם אצבעות מוחזקות ובסוף התחלתי לבכות מרוב אושר על זה שהלך להן כל כך כל כך טוב, ומזה שהציפיות שלהן להיכשל נתבדו. ויכול להיות שהיה בזה גם את הפקטור של הלחץ שאני הייתי בו כי באותו שלב אני עוד לא סיימתי עם התרגיל שלי (הן היו נבחנות מס' 3 ואני הייתי בכלל 18), והלחץ הכשיל אותי לבכי, או עצם העובדה שפשוט התרגשתי כל כך, או עצם העובדה שאני פשוט מחפשת סיבות להוציא דמעות בזמן האחרון כי יש לי טיפה יותר מדי (הא, יחי משחקי המילים שלי...). אבל באותו רגע הכל ביחד פשוט עלה לי לראש - אלא שבמקום להקיא פשוט התחלתי לבכות מאושר :).
אחרי זה הייתי רגועה יותר, והייתי מסוגלת לבצע את התרגיל שלי בצורה הכי מושלמת שאני יכולה.
הצד הפחות טוב של כל העניין היה שבדיוק באותו בוקר (יחי התזמון המדויק שלי), התחיל לי (לא, לא מחזור הפעם), כאב גרון נוראי. כל אתמול השתעלתי והשתנקתי כי הייתי בטוחה שנתקע לי גרגיר אבק בגרון (מה שייתכן, אגב, שהיה נכון), וניסיתי להשתעל אותו החוצה. בואו נאמר שזה לא עבד במיוחד... התוצאה הייתה ששרטתי לעצמי את הגרון בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, ונדפקתי עם חולי ביום הבגרות. and yet, עדיין הצלחתי איכשהו לעשות את זה.
עכשיו אני יושבת חצי מתה מול המחשב, דיברתי כבר עם עמית (הבן של חברה של אמא שלי), עם מטיאס ועם ניר, עם עדן על חולצת כיתה שהייתי אמורה לבוא לעשות אצלו היום ולא הלכתי כי אני חצי מתה, ואני ממש ממש שמחה שלפחות החלק הזה בספורט נגמר. זהו - יותר לא אצטרך לראות ארגז-ספסל-סולם יותר בחיי, ולצורך העניין - אף מכשיר התעמלות אומנותית או התעמלות קרקע. לעולם! מואהאהאהאהאהאהאהאהאה!
ולנושא אחר - למה אני לא מתכוונת להתאהב בקרוב (אמרתי שאני אוציא את הרעל הזה מתישהו):
ובכן, אהמ אהמ...
כי נפגעתי פעם אחת, ואפילו קוף לומד לא להכניס את היד שלו לאש אחרי הפעם הראשונה שהוא נכווה. לפחות לא לעוד זמן מה [עד שהוא ישכח מה זה אש, כי הרי הוא בכל זאת קוף והזיכרון שלהם קצר, מה שמתאים למעשה לאישיות שלי ומעצים בכך את המטאפורה הריאליסטית להחריד (NOT), שלי]. אני לא מתכוונת לתת לעצמי להיות פגיעה או בעלת פוטנציאל לפגוע בזמן הקרוב. נכון שחסר לי עכשיו מאוד מישהו שיחבק אותי כשעצוב לי, שילטף לי את הראש מתחת לשמיכה עם כוס שוקו מול הטלוויזיה, שינשק אותי (כשאני בריאה כמובן), ליד חלון שמשקיף על שמיים גשומים. אני מודה ומתוודה שזה פאקינג חסר לי. אבל לא עד כדי כך שאני אוותר על חופש הבחירה שלי בקרוב. זו אני, ולא משנה מה יקרה, ככה זה יישאר בינתיים.
תגידי לו/אוהד חיטמן
תגידי לו שזה נגמר,
תגידי לו שאת עוזבת.
תאמרי לו שהלב אמר,
שכבר הגיע השלכת.
למרות שהוא אוהב אותך,
תגידי לו שלא יבטח,
את לא עוזבת בגללו,
זה בגללך, תגידי לו.
תגידי לו שבלילות
יותר מדי את לא נרדמת,
ואז, במקום המציאות
תגידי לו שאת חולמת.
למרות שטוב שהוא נמצא,
תגידי לו שאת רוצה,
לדעת להגיד לו לא,
זה בגללך, תגידי לו.
ואת שוב רואה שזה לא פשוט
להקשיב למחשבות שלך,
את אולי טועה,
ואולי הוא לא יסלח,
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.
תגידי לו שזה לא זה,
תגידי שאת משקרת.
אם הוא ייקח את זה קשה,
תגידי שאת מצטערת
למרות שאת עצמך עושה,
תגידי שאת מנסה,
ואפשר לומר למזלו,
זה בגללך, תגידי לו.
ואת שוב רואה שזה לא פשוט
להקשיב למחשבות שלך,
את אולי טועה,
ואולי הוא לא יסלח,
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.
למרות שאת עצמך עושה,
תגידי שאת מנסה,
ואפשר לומר למזלו,
זה בגללך, תגידי לו.
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: ספורט - שליש הבגרות כבר נגמר... עוד שני שליש to go :).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou