אז ככה:
טיעון - הדברים שהכי חסרים לך בחיים, הם אלו שלמדת להסתדר בלעדיהם.
הסבר - אותם דברים שנראים לך לא חשובים ומסתבר לך שאפשרי להסתדר בלעדיהם, דווקא הם אותם הדברים שיחסרו לך בסופו של דבר בסיכומו (פסוקו?), של יום.
דוגמה - דמיינו לכם את המצב הבא: ארוחת ערב שישי, אוכל טעים, אווירה רגועה, אמא, אבא, קוף, ואני יושבים לשולחן (הקוף זה אחי). אל תדמיינו נרות - את זה אין שם, לסלק את הנרות לאלתר! סבבה, עכשיו הרבה יותר טוב. אז יש לנו אווירה, יש לנו הורים וקוף, יש לנו אוכל טעים, והופ! אבא מזיז את היד בתנועה כשרונאית למדי, חובט קלות בכוננית הניידת ומפיל - איך לא - את אחת מציפורי החרס של אמא.
עד כאן הכל טוב ויפה. אמא שואלת 'מה הפלת?' אבא עונה 'את הציפור הקטנה.' אמא מושכת בכתפיה, אני והקוף מתבוננים לראות מה זה, וממשיכים לאכול כאילו דבר לא קרה. למדנו להסתדר עם זה שאין יותר ציפור קטנה מחרס.
הזמן עובר, נגמרת הסעודה, ואנוכי קמה להוריד כלים. כמעט באותו רגע כולם כמובן מוצאים משהו טוב יותר להתעסק בו ואני - נו טוב מה לעשות - נשארת לבדי לטפל בבלאגן. (או ש... בעצם... רגע דווקא כן עזרו לי... אבא שטף כלים... נו בסדר, נמחל לו). בעודי מורידה כלים מהשולחן אני מוצאת את עצמי בוהה באותה ציפור חרס נחמדת, שכרגע שרועה לה בפירוק איברים על הרצפה, חציה הראשון (זה עם הראש), יושב ומביט על העולם באותו מבט ציפורי ואטום שכמו איננו מבין מה נפל עליו פתאום ומה הוא עושה, מביט בסביבתו שם מפוזר - במקרה לגמריי ברור - החצי השני של גופו, רק בחתיכות קטנות יותר...
דמעות החלו להציף את עיני. על אותה ציפור בת כנף (או כבר לא, הכנף הייתה בחצי המרוסק), שכך התנפצה לה במעשה של אי-חשיבה רציונלית. לפתע הייתי נורא נורא עצובה על מר גורלה, וגמרתי אומר בליבי שבאותו רגע בו אסיים עם הטיפול בשיירי ארוחת הערב המהודרת, אשנס מותני, אפרוש עיתוניי, אוציא את דבק מגעי (הו, זה נשמע לא משהו, למחוק מהפרוטוקול!), ואדביק ציפורתי הנחמדה.
וכך היה. כעת אותה ציפור נמצאת בחזקתי בחדרי (משום שאמא אינה מאמינה שציפור מודבקת שווה הרבה תשומת לב, לכן היא העדיפה להחביא אותה מעין זרים אצלי בחדר לבל יראו יצור מעוות זה ברבים). החלטתי לאמץ אותה לאחר שחזו עיניי ביחס הנוראי שזוכות לו ציפורי חרס שבורות ומודבקות בחזרה מצד בני הבית השונים. הקוף התפקע מצחוק, אבי לקה ב'אדישות העם', ואמי... היא נידתה את הציפור מחברת ידידיה קישוטי הבית.
ולכן, כפי שהסברתי קודם, הדברים שחסרים לך ביותר, הם אלו שלמדת להסתדר בלעדיהם. כפי שאנו למדנו להתמודד עם העובדה שציפור החרס נשברה ולא תחזור, כך היא הייתה חסרה לי יותר מרגע שנעלמה מחיינו. ולכן פעלתי על מנת להחזירה למקומה הראוי (לא שהיא הגיעה לשם, אבל היי - החדר שלי הוא גם משהו...).
ואולי...
אולי...
אולי זו מטאפורה לחיים?
תחשבו על זה...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: ציפורחרס. כי באמת יש לי אחת כזאת מודבקת בחדר, ובאמת היא תוצאה של פעולה פזיזה מצד ידו של אבא בסעודת ליל שישי האחרונה. אבל זה עדיין סיפור ששווה לספר כדי להפעיל לכם קצת את הראש (והמצפון).
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou