רדפה הציידת אחרי האריה. רדפה ורדפה ורדפה. היה זה מרדף ארוך ומפרך, והציידת נתקלה פעמים רבות בשיחים קוצניים, נפלה וקמה, מעדה והתייצבה שוב ולא הפסיקה לרדוף.
באותו הזמן עקב הזאב אחר הציידת. עקוב עקב אחריה ממעמקי היערות בעודו פוסע אחר צעדיה הרודפים את האריה. עקב ממקום שקט, מחכה לרגע הנכון לתקוף.
והציידת לא הבחינה בזאב, כי אם המשיכה לרוץ אחר האריה עד שפעם אחת התקרבה אליו בשנתו. לכדה הציידת את האריה ברשתה ושמרה אותו קרוב אליה, לא ניסתה לאכלו. חשוב היה לציידת שיהיה האריה בחיים בעודו תחת רשתה.
אך האריה היה חזק יותר. השתחרר האריה מן הרשת, השתחרר וברח. שוב רדפה הציידת אחרי האריה. רדפה ורדפה ורדפה. אלא שהפעם מעדה ונפלה ולא הצליחה להתייצב ולא הצליחה לקום.
בא הנשר ועמד לתפוס את הציידת, שלח את טפריו החזקים לעברה, אך היא ירתה ברובה באוויר וגרמה לו לעלות השמיימה שוב במשק כנף ובקריאה זועמת של תסכול.
המשיך הנשר לעקוב ממעל על המתרחש, בעוד נמר החל עושה דרכו אל הציידת הפגועה. התיישב הנמר לצד הציידת והביט בה בעיניים עייפות. חזרה והביטה בו הציידת עד שהשתעממה, ופנתה להביט בפציעותיה. ניתן היה לה להבין שאין הנמד מתעתד לתקוף בקרוב.
חיכה הנמר עד שתירדם הציידת, ועשה דרכו מסביב, בוחן את הדרך הטובה ביותר לתקוף ממנה עם אור הבוקר. אך הציידת התעוררה בבוקר, והנמר הלך לו לדרכו לאחר שהבין כי אין היא מפחדת ממנו.
והזאב המשיך לעקוב אחר הציידת. המשיך לעקוב לאטו ממעבה היער, חבוי בין העצים העבותים והמסוקסים. סובב סביבה ובודק שאף חיה לא תקרב עוד, מאחר והציידת כבר בקושי הצליחה לזוז.
והציידת ידעה שסופה קרב. הן הזאב הלך והתקרב יותר ויותר מיום ליום, בטבעות שהתהדקו עוד ועוד עם כל דקה שעברה. ישבה הציידת וחיכתה באפיסת כוחות לסופה המר.
התקדם הזאב לעברה יום אחד, והחל מלקק את פצעה. לקוק ליקק הזאב את רגלה, עד שהחלימה הרגל כליל. הביטה הציידת ברגלה כלא מאמינה. הזאב ריפא את רגלה וכעת יכלה לשוב ולקום וללכת להיכן שחשקה.
קמה הציידת והחלה בדרכה, אלא שאז שמה לב שהזאב התלווה אליה עם כל צעד. עוד חלשה הייתה רגלה, ופחד הזאב שתיפול הציידת. לכן הלך מצידה, בודק ובוחן כל צעדיה, לבל תמעד שוב ותפגע בעצמה.
המשיכה הציידת ללכת. המשיכה ללכת עד שיכלה לרוץ. ואז החלה הציידת לברוח. אך לא עזבה הזאב.
החל הזאב לרדפה הוא. הפכה הציידת לניצודה. ברחה הניצודה מפני הזאב. ברחה וברחה וברחה...
עד מתי?!
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: זמן. כי הוא עוד יעשה את שלו.
חשבו היטב על הפוסט הזה. "אל תסתכלו בקנקנן..." אולי יש בו יותר ממה שהעין רואה.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou