היה לי חלום היום בבוקר.
המשפחה ואני נסענו לחופשה בארה"ב. הגענו שם לאיזה מוזיאון שחבר של אבא שלי עובד בו (לאבא שלי לא באמת יש חבר שעובד במוזיאון, ככה זה היה בחלום), והלכנו לראות את אחד מהאולמות שהוצגו בו בעלי חיים מפוחלצים שונים. לפתע התעורר בי יצר העבריינות, ו"פילחתי" דג צהוב-כחול מיובש קטן, ובובה קטנה של פיל. החבאתי אותם מתחת לחולצה, וחזרתי איתם הביתה.
יום אחרי זה הגענו שוב לביתן אחר הפעם, ופילחתי הפעם מין כוס מעצם או משנהב. יום אחרי זה היינו באולם של כלי מלחמה, וגנבתי גרזן קטן וסכין עוד יותר קטנה. איכשהו החבאתי אותם בכיסים של סווטשירט שלבשתי.
ביום האחרון שלנו באותו מקום, ובכלל בחופשה, נסענו לשוק כלשהו. לפתע התחלתי להרגיש אשמה והתחרטתי על הגניבות, וחיפשתי איך להיפטר מהכל בלי שיגלו שגנבתי משהו.בסופו של דבר נסעתי במהירות למוזיאון וזרקתי את הכל באיזה שיח קרוב לכניסה. חזרתי לשוק בשיא המהירות כדי שלא יגלו אותי.
מעניין למה חלמתי על זה... אני לא גונבת דברים... הפסקתי לעשות את זה מאז שהייתי בת 6 וגנבתי שמלה של ברבי מאחת הבנות ששנאתי בכיתה שלי... אולי זה התת מודע שלי שכועס על השיער, ומחליט שכתוצאה מזה גם אחרים צריכים לסבול? Wakaranai... (או בעברית: אנ'לא יודעת...).
נסעתי היום עם אליעד ועם אייל לאג'נדה. הם כאלה אנשים מצחיקים! אני מקווה שזה יימשך ככה, ושהם לא יהפכו להיות אחרים... בינתיים אני מכירה אנשים שלא הכי אוהבים אותם, או לפחות אחד מהם (כל אחת שונאת מישהו אחר בגלל סיבות שונות).
אבל אני חושבת שהיכולת הכי גדולה של האדם היא לסלוח. למרות שקשה ולמרות שעשו לך דברים רעים, לסלוח זה התעלות של הנפש על העולם החומרי והלפעמים נוראי הזה. ולכן אני סולחת לשיער שלי. ולכן אני מטפלת בו במקום לנסות להרוס אותו, ואני משתדלת לשקם אותו אחרי הייבוש שהוא חטף מהצבע השקוף (כן כן, זה הצבע שאליו צבעתי, לכל המתעניין, ואם נועה אומרת שזה היה כחול אז היא פשוט לא זוכרת מה הלך שם ;-)).
בקיצור, היה לי נחמד הערב. צחקתי הרבה ואני צריכה לצחוק הרבה לאחרונה... אני לא צוחקת מספיק, לדעתי. אני יותר מתבכיינת אם לומר את האמת (וסטס יודע על מה אני מדברת, הוא סובל את רוב הבכיות שלי).
הנה כמה ציורים שלי:
זה ישן מאוד, מכיתה ט' אם אני לא טועה (אני לא זכרתי את הציורים שלי כאלה יפים אז...):
את זה ציירתי ללואיזה בשנה שעברה, אבל בסריקה הזו הוא עדיין לא צבוע:
את זה ציירתי השנה, ואני עומדת לתת אותו לאולגה:
וזה מתחילת השנה. הוא יצא קצת קינקי... חשבתי לעצמי 'מה יקרה אם אני אצייר סוס בלי פרסות?' - והוא באמת יצא קצת דומה לגומי...
אז זהו, זה הכל חברים...
המילה האהובה עלי לפוסט הזה היא: סליחה. כי זו אחת היכולות המדהימות ביותר של האדם החושב.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou