להתרחק מכולם.
להתרחק מהחברים.
להתרחק מהמשפחה.
להתרחק מהמורים.
להתרחק מהחשובים.
להתרחק מהפחות חשובים.
להתרחק מהחיות.
להתרחק מהעבודות.
להתרחק מהחיים.
להתרחק מעצמי.
להתרחק מהכל.
תעזרו לי. אל תתקרבו אלי... אני לא יכולה לסבול את הקרבה הזו... כמו אוויר לנשימה אני צריכה אותה ועם זאת, אני לא יכולה לסבול אותה! אני חייבת להתרחק, חייבת לשכוח מהכל.
איש אינו צריך אותי וככה אני רוצה שזה יישאר.
איש אינו רוצה בי ואני לא רוצה שזה יישתנה.
איש אינו אוהב אותי וככה אני רוצה להמשיך להאמין.
אני אצור לי את האשליה שלי ואחיה בה, ואתם - התרחקו ממני. אל תתקרבו.
תתקרבו, ואפגע בכם. מוטב שתלכו בשקט, מבלי להסתכן. החיים יהיו לכם טובים יותר בלעדי. לכו כבר, למה אתם מחכים?
כבר כל כך הרבה זמן שלא דיברתי עם מישהו. וכשזה קרה, הוקל לי. מעט. אך המעמסה שבה לשכון. אני צריכה מישהי לדבר איתה באמת. מישהי, לא מישהו. מישהי שלא תשפוט אותי לפי ההתייחסות שלי לדברים. שלא תאמר שאני מגזימה, שלא תגיד שאני טיפשה ומגזימה, שלא תשפוט אותי. אני רוצה שמישהי תקשיב בלי לנסות לנתח אותי. אני צריכה שמישהי תבין אותי.
איפה ההבנה שהייתה פעם?
אני כבר לא מי שהייתי. התרחקנו כולנו כל כך. אין יותר אני ואת - אני ואתה. אין יותר קרבה, לא כלום. אני רוצה קרבה. לא כזו, לא עכשיו, אבל אני רוצה מישהי לדבר איתה. אפילו מישהו, אבל שישתוק ויקשיב ויבין ויילך אחרי זה. אני רוצה שיתרחקו ממני! לכו ממני, תברחו כל עוד אתם יכולים!
אני מרגישה כאילו הספירה לאחור לקראת ההתפוצצות החלה, ואתם מתאבדים אם אתם נשארים לידי. לכו ממני, אני לא רוצה אתכם לידי, לכו כבר לפני שתיפגעו! הסתלקו מכאן לפני שאתעצבן יותר מדי, ולא אוכל להסתיר את זה.
אני עוברת שינוי עכשיו. משמעותי וגדול. אני לחוצה, אין לי איך/על מי/איפה לפרוק את הלחץ. לא יכולה לבצע פעילות גופנית כי להכניס כביסה למייבש מחסלת לי את מאגרי האנרגיה, וכל התכופפות לקפל כביסה מעבירה לי זרמים בגב שיהרגו אותי יום אחד.
ואני אהרוג אתכם יום אחד אם לא תתרחקו מעלי. אתם צובאים עלי כמו צבועים על פגר, נבלה. וזה מה שאני. נבלה מכוערת וסרוחה ששכבה יותר מדי זמן בדמה שלה.
בלתי נסבל... הוווו... כל כך בלתי נסבל! אני רוצה שתתרחקו, אני לא יכולה כשאתם דוחפים את האף שלכם!!! אבל אני צריכה שתקשיבו. בתנאים שלי. כשאני אבוא, אתם תהיו שם וכשאלך - תתחפפו.
לא... לא זה לא מה שאני רוצה... אני רוצה להיות שם בשבילכם. אני רוצה להיות שם בשבילכם כדי להקשיב ולשמוע ולראות מה מפריע לכם. אני רוצה לשמוע את מה שיש לכם לומר לי. אני רוצה להיות מה שאתם זקוקים לו. אבל אתם כבר לא מדברים איתי יותר, אף אחד. רק מציקים לי בשאלות חסרות תועלת, שיפוט על סמך אפס עובדות בקשר לאישיות שלי.
מי מכם מכיר אותי באמת? איש! אף לא אחד!!! בשנתיים האחרונות, מי מכם הכיר אותי?! מי מכם ידע בוודאות שלא ייתכן שאת הצלקת בצורת הלב קיבלתי ממחבת לוהטת? מי מכם היה בטוח בכל מאת האחוזים שגרמתי את זה לעצמי?! איש! אף לא אחד מכם!!!
מסיכה. מסיכה יפה ושמחה לכיעור שכזה, אלוהים! מי היה מאמין שזו אני?!
נגעלת, מבוססת בגועל העצמי הזה, לא יכולה לצאת ולא יודעת אם רוצה לצאת, אני כבר לא יודעת מי אני. המסיכה נדבקת לפנים, כאילו מרוב חום נמסה לתוך העור. כואב, יבלות מתנפחות בחלק החופשי שבחיבורים בין המסיכה לפרצופי, צורחת מבפנים כאילו אין מחר - ושקטה מבחוץ.
שקטה מדי, אתם מתחילים לשאול. מה קרה, איך קרה? ואני לא רוצה לספר. לא יכולה להוציא את המילים, עסוקה מדי בכאב שהמסיכה משאירה. נגעלת מעצמי כל כך... מגיבה בעצבנות, מתוחה כמו קפיץ של שעון אנלוגי. לא רוצה לענות לכם, במקום זה בוכה. רק כשאתם שואלים, רק כשאתם מחבקים. אבל איפה האנשים הנכונים? איפה אתם כשצריכים אתכם?!
סילקתי אתכם, את כולכם. לאט לאט הברחתי אתכם, וברוך שפטרנו. ככה לא אפגע בכם לפחות, עדיף כך.
ואיפה אני? ואיפה אתם? אין איש שישמע, אין איש שיתעניין. במקום זה אנחנו לובשים מסיכות. לכולם טוב ושמח והלב צוהל ומשתובב. צוחקים ורוקדים כמו פרחים קטנים ברוח אביב. גועל נפש, נגעלת כל כך. וכבר לא מעצמי, אלא מהכל. מהמסביב, מהאחרים, מכולם.
מרחיקה...
לכו ממני עכשיו, כולכם, לכו כבר. לא צריכה שתשאלו, לא צריכה שתבינו, לא צריכה שתשבו בשקט ותקשיבו, לא רוצה לשמוע את הביקורת שלכם. אני לא יודעת להתמודד עם ביקורת בונה? תלמדו להגיב! לא מסוגלת לשמוע דברים נכונים על עצמי? תלמדו לנסח את עצמכם כאילו אכפת לכם!
אוטמת אוזניים, עוצבת עיניים, מתכווצת כולי בכאב, מתפתלת כמו נחש גומי דוחה, מתוק ורך, כמו גוויה. שונאת את עצמי, אתכם, את כולם.
ובכל זאת, אוהבת אתכם. לא יכולה ללכת. לא יכולה להפסיק. צריכה אתכם. כמו אוויר לנשימה. אוהבת אתכם. מנסה להאמין שיבוא יום ותחזרו להבין אותי, שתגיע העת ותראו אותי שוב עירומה מולכם, מאמינה בכם בלב מלא ויודעת שתצליחו לקרוא אותי. אבוא עטופה רק במעטפת של אמת אותה תפשיטו אט אט כדי לגלות מה באמת מציק לי.
ועד אז, לכו מעלי, הסתלקו, בבקשה... אני לא רוצה לאבד אתכם...
מוקדש לכל החברים שלי.
לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou