עוד יום עבר. עם כאב ראש, עייפות אין קץ, והרבה, הרבה רגשי נחיתות...
אני לא יודעת למה זה, אבל זה ככל הנראה מהדבר הזה שמציק לי. כלומר, לא מספיק שאני חושבת עליו כל הזמן (או רוב הזמן, בכל מקרה), עכשיו אני גם צריכה לראות אותו כל יום... אוי ואבוי לי... אני מרגישה כל כך... כל כך... כל כך מאוהבת קשות! יש לי אובססיה! אני לא מאמינה שככה זה אצלי, זה לא היה אצלי מעולם, והייתי בטוחה שלי זה לא יקרה...
אני לא מאמינה שאני מסוגלת לאהוב מישהו בצורה כל כך חזקה ככה שאני פשוט לא יכולה בלעדיו...
מה היינו עושים ללא אהבה, הא? מה היינו עושים? הבעייה עכשיו שאני במעין מצב של כמו דיכאון. אפשר לומר חצי דיכאון, ואני לא כל כך יכולה לחשוב על האהבה הזו... עכשיו אני חושבת שהייתי קרובה מתמיד לומר לו את כל מה שאני רוצה, להוריד מעלי לפחות את זה, אבל אני מפחדת ממנו כל כך. אני מפחדת מהתגובה שלו, מהצורך שיהיה לו לעמוד מול החברים שלו אחר כך. כלומר, אני מכירה את החברים שלו, ובואו נאמר שאני לא הילדה הכי יפה בגן, אוקיי? אני לא אגזים ואומר שאני מקום אחרון, אבל גם הלפני אחרון מתאים לי מאוד. ככה שאם הוא יעמוד בפני העובדה הפשוטה שאני אוהבת אותו, סביר להניח שהוא לא יעשה עם זה כלום.
הוא לא בנאדם שפוגע בדרך כלל, אבל אני די בטוחה שהוא לא יאהב את הרעיון שמישהי כמוני מוצאת אותו מושך. זאת אומרת, כלומר... הוא מושך, והוא בטח יוחמא מהעובדה שאני חושבת אותו לכזה, אבל אני מתכוונת לומר שהוא לא ישמח שדווקא אני החלטתי לומר לו את זה.
חוץ מזה שיש שמועות שהוא אוהב מישהי אחרת, ככה שאני נמצאת בתוך התסריט הכי גרוע, כי זו שאומרים שהוא אוהב (או אהב, אני לא בטוחה שאני מעודכנת), היא ידידה שלי. לא קרובה מאוד, אבל מוכרת מספיק...
בעייה. אני בבעיה.
ויש גם את כל עניין הלחץ מהבגרויות. השנה אני צריכה לעשות בגרות בהיסטוריה ובלשון, ואני לא זוכרת כמעט כלום בהיסטוריה. מלבד זה, יש לי עוד במתמטיקה דברים לעשות שאני לא כל כך מבינה. אני רוצה לפנות למישהו לעזרה, אבל אני כל כך מתביישת! פעם אמרו לי שאני עוד אהיה גאון במתמטיקה, וכולם חושבים שאני כזו חכמה, ואם אני אבקש עזרה ממישהו זה... זה יהרוס תדמית... כן! אני מושפעת מהחברה, תירו בי! אין לי משהו אחר לעשות - אני לא יפה, לא מוכשרת בצורה יוצאת מן הכלל באופן כלשהו, לא חכמה (מסתבר...), ואף אחד לא ממש אוהב אותי - חוץ מהחברות שלי, וכמה שאני מעריכה אותן, הן בנות! אז ככה שאת מה שכן מוצאים בי מעניין אני די צריכה לשמר, מה שאומר - אסור לבקש עזרה!
והנה לכם משפט שחשבתי עליו, שאני די מנסה להאמין בו, אבל לא כל כך יוצא לי:
wisdom is not found only at giving help,
it is also found at asking for it
הלוואי והייתי מאמינה למה שאני אומרת...
הלחץ הזה, הכעס, הייאוש, הרחמים העצמיים! אני מרגישה כאילו אני לא יכולה להתמודד עם זה עוד! אולי עדיף לסיים את הכל? לומר לו פשוט שאני אוהבת אותו, ואז לסיים לעצמי את הצרות? אני כל הזמן מרגישה שאולי אין לי זמן, שאולי אני לא אספיק לומר לו את זה. אני יודעת שמתישהו אני אהיה חייבת לומר לו, אני לא אוכל לשמור את זה בפנים לעוד הרבה זמן. אולי הכל יישפך בטיול השנתי, או ביציאה שיש לנו למיומנה החודש... אני כל כך רוצה לומר לו את זה, ויש פעמים, כשאנחנו מדברים, שאני כמעט פולטת: "_________ אני אוהבת אותך!"
אבל שום דבר לא עוזר... אני לא יכולה לומר את זה, והוא לא יגיב בחיוב ממילא, אז מה הטעם? אני פשוט אסיים את הכל ואלך לעזאזל... כן, זה מה שאני אעשה...
לא, אני לא אעשה את זה. ולא בגלל כל הבולשיט הזה של: "אני רוצה לחיות, יש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה להספיק בחיים! אני צריכה להציל את אוכלוסית אריות הים חסרי השומנים בטימבוקטו!" לא, אני לא אעשה את זה כי אני פחדנית. כי אני פחדנית קטנה ומסריחה, שלא יכולה אפילו לקחת סכין ולחתוך את הגרון/הוורידים, או חבל ולתלות את עצמה, או אקדח ופשט לירות בראש/לב. אז אם מישהו רוצה לירות בי, הוא מוזמן. רק עדיף שיעשה את זה מרחוק, אני רוצה למות מבלי לדעת שזה מה שאני עושה. אני רוצה את זה בפתאומיות, ורצוי - אם אפשר לסדר את זה כמובן - שזה יהיה אחרי שהוא יאמר לי שהוא אוהב אותי. לפחות אני אמות שמחה :)
זהו להפעם, אני חושבת שאני אמזוג לי קצת סטריכנין לשוקו עכשיו...
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou