טוב, אז לא עדכנתי מזה כמה ימים, וקרו הרבה דברים. אז נתחיל מהעובדה שלידידה די טובה שלי היה יום הולדת, והיא עשתה אותו בקרקס והזמינה הרבה חברים. הדבר הטוב היה שהמופע היה נחמד מאוד. הדבר הרע היה שהגיעו מעט מאוד ילדים, והרבה עזבו באמצע... זה היה קצת מבאס בשבילה, אבל בסוף היא התעודדה קצת (אחרי שהיא השתכרה מבקבוק של דיאט קולה... לא אמרתי שהדברים האלה מסוכנים?!)
בכל זאת, חזרתי בערך באחת וחצי הבייתה, וישר הלכתי לישון. הייתי נורא עייפה. וידעתי שזה עוד לא הכל, כי הייתי צריכה לעשות שלושה דברים נורא קריטיים:
1. לסיים כבר לנקות את החדר שלי.
2. לכתוב את התשובות בהיסטוריה סוף כל סוף...
3. ללכת למפגש משפחתי טיפשי...
מה שאמר שהייתי צריכה ללכת לישון די מוקדם, למרות שזה לא מה שקרה...
אז אתמול בבוקר קמתי בערך ברבע לעשר, והתארגנתי. אפילו הספקתי לסיים עוד מדף אחד בארון שלי (שהוא לא ענק, אבל גדול מספיק...), לפני שהיינו צריכים לצאת החוצה. אז הכנתי לי את התיק עם הדיסקמן והדיסק הנצחי שלא יוצא ממנו (BoA ו - Do As Infinity, אה... יפנית זה טוב!), ויצאנו החוצה. עכשיו דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
אני, אח שלי, אמא שלי ואבא שלי נמצאים ביחד באותו אוטו. (חיחי, אותו אוטו... נחמד :)
בכל מקרה,אני נתקעתי בלי סוללות!!! הו לא!!! אבל לא היה כל כך נורא, כי אמא שלי שמה מוזיקה קלטית, שגם אותה אני די אוהבת, פיו, הקלה...
כשחזרנו מהמפגש ראינו אוטו שנכנס בסוס (ראינו את זה כבר אחרי שהתאונה קרתה...). זה היה עצוב בשבילי, כי אני שונאת לראות דברים מתים, ובמיוחד סוסים... ביאס אותי. בארץ שלנו כבר אפשר לעשות סיור למטיילים מחו"ל ולהסביר להם שאם הם יסתכלו מימין הם יראו שועל מחוץ, ואם הם יביטו לשמאל הם יוכלו לחזות בנמיה דרוסה... איכס...
אבל זה לא מה שמשנה לי כרגע, כמה נורא שזה נשמע, כי מה שבאמת חשוב זה מה שקרה לי במפגש המשפחתי. וזה היה מבדר, מאוד מבדר... תארו לכם אותי, חולה, באמצע המפגש הזה. כתבתי את הקטע הבא בפוסט הזה באנגלית, כדי שהאורחים הנכבדים לא יוכלו להבין כלום, חיחי לי...
אז הנה לכם:
מסקנותי מהמפגש המשפחתי
כפי שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, שום דבר באמת מעניין לא קרה עד שהגיעו האורחים, ולכן רק ישבתי והשתעממתי למוות. אבל כשהם כבר הגיעו, זה היה קרקס קופים!!! אנשים, מצלצלים בפעמון של הדלת, זורמים פנימה כמו מים מנהר, מתנשקים ולוחצים ידיים, הו! האימה! יש פעמים שאני מתפללת שיכולתי פשוט להישאר בבית ולעשות את שיעורי הבית בהיסטוריה; זו הייתה אחת מהפעמים הללו...
ואז הם התחילו להתווכח על השאלה מי מרגיש את הקור יותר. הבנות ניצחו, וכמעט מיד התחילו להתווכח ביניהן על הזכות להיות מלכת השלג. אין צורך לומר שהייתי מנצחת את כולן, אבל לא אמרתי דבר...
להיות בכל זה, יותר מזה, להיות חולה בתוך זה, היה עינוי טהור...
ואז: האוכל הגיע. טונות של מגשים המכילים חומרים אכילים (וגם לא אכילים), עשו את דרכם אל השולחן על ידי גברים ונשים. הרוב היה טעים (למרות שאני לא יכולה לשפוט, מאחר ואני לא אוכלת שום דבר שהיו לו פנים או הורים). הייתי מאוד מופתעת מעצמי על שאכלתי לא רק אחד, אלא שלושה דברי-תרד. ואני לא אוהבת דברי-תרד, כלל וכלל לא. זה נראה כאילו זה הולך להיות טוב יותר, עד שהם החלו לדבר על האוכל. בשם הכוחות! זה רק אוכל, אתם לא חייבים לדבר על זה יותר מדי!
והאנגלית, הו האנגלית! רע זו לא מילה חזקה מספיק כדי להתחיל לתאר זאת... האנגלית של אבא שלי, של הדודן שלי מדרגה שנייה, של הדוד של אמא שלי, האנגלית של כולם הייתה כל כך... כל כך... כל כך not!!!!!!!!!!!!!!!
ברררררררר עליהם!
וזה היה בערך הסוף של ארוחת הצהריים :)
עכשיו, גבירותיי ורבותיי - תמונות! כולם רצו בתוך החדר עם הכוונה הפשוטה של להיכנס לתוך כל עדשת מצלמה אפשרית. יאי... not!
טוב, התפקיד שלי היה בבסיסו לחייך ולהיות עצמי, מה שלא הסתדר כל כך אחד עם השני. אז עשיתי את הפרצוף *הכי חמוד* שלי (בעצם זה היה הפנים המשועממים הרגילים שלי), ועשיתי טובה לכולם בכך שנשארתי בתוך הפריים... אני שונאת להצטלם, זה רק מדגיש כמה אני בעצם מכוערת... יאי... :\ אתם יכולים לנחש שהם וויתרו אחרי התמונה הראשונה, ועברו הלאה אל האנשים שגם הסכימו לחייך (הכיצד?!). אז מה אם אני לא רוצה לחייך בשבילים? אני פשוט לא חושבת שהם מיוחדים מספיק, זה עושה אותי למוזרה? אני חושבת שלא ./\.
משעמם!
מסקנה: אל תתנו לי להיות חולה במפגשים משפחתיים... למעשה, אל תתנו לי להיות במפגשים משפחתיים, נקודה.
אני שונאת את המפגשים האלו, היה שם ילדון אחד שהיה צעיר ממני כולה בשנה, אבל הוא בכלל לא דיבר איתי, ואני חושבת שהעלבתי איזה דוד רחוק שלי, חיחי... נראה לי שעשיתי שמה רושם של בלקרית, כי הייתי לבושה במכנס שחור, עם המעיל טריניטי השחור שלי והפסים השחורים בעיניים... להיות בלקרית וונאבי זה כיף... חבל שאני צריכה להיות וונאבי של כל דבר, אפילו של עצמי...
בכל מקרה, הנה לכם התשובות על השאלון השבועי:
מהי המילה האהובה עליך?
סוס. או כל מה שהאחד שלי אומר :)
מהי המילה השנואה עליך?
רוע, בהחלט רוע.
מה מדליק אותך? (מינית, אינטלקטואלית,רגשית וכו)
חליפות, מדים, navy, דברים רשמיים שכאלה :)
מה דוחה אותך?
אנשים רעים.
מהי הקללה האהובה עליך?
שילכו לעמוד בצד.
איזה צליל או קול את אוהבת?
בררר..... כי אני די רגילה לזה :)
איזה צליל או קול את שונאת?
כשבנים יורקים. זה קול מגעיל שמתחיל בגרון ונגמר בחוץ........ איככככככככככככס!!!!!!!!
באיזה מקצוע (מעבר למקצוע הנוכחי) היית רוצה לעסוק?
ווטרינריה. דפנטלי ווטרינריה :]
אם גן עדן אכן קיים, מה היית רוצה לשמוע את אלוהים אומר לך בשערי גן עדן?
שני תסריטים:
תסריט א': הכל חוץ מאשר: "אהם... מצטער, אבל אנחנו סגורים היום..."
תסריט ב': "היי, התחפושת שלך השנה למלאך? יצא ממש טוב!!! בעצם, למה לא תבואי ותשתי משהו? אנחנו עושים פה מסיבה פיצוץ!" :)
וזהו להיום.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou