ושבאמת יהיה כבר שלום. הרגע עשיתי עבודה בהיסטוריה (ביום ראשון מבחן...), וכל מה שהיה שם זה על מלחמות ופרעות. די כבר, נמאס לי ללמוד על זה! רק הרג והרג והרג: בפרעות תרפ"א 47 הרוגים, תרפ"ט 130... אין לכם מושג כמה רע זה עושה לי! רק לתאר לעצמי שכל האנשים שמתו היו יכולים להיות היום סבים או שאולי אם היו נפטרים עד עכשיו לפחות היה מי שימשיך אותם... אתכם זה לא מעציב ללמוד על כל כך הרבה מלחמות? מצד שני, ככל שנלמד על זה יותר ויהיה לנו עצוב יותר, ככה נדאג שזה לא יימשך...
אני מיואשת. מיואשת לגמרי. אני מאמינה בחיים, אבל הם כל הזמן שולחים לי מחסומים, דברים רעים שבאים לי לחיים.
למה אני לא מסוגלת לעשות צעד אחד קדימה? לראות מעבר לנורמות החברתיות? טוב, לראות אני כבר רואה, בואו נאמר יותר לעשות משהו. למה אני לא יכולה לעשות את מה שאני רוצה? לומר את מה שאני רוצה למי שאני רוצה, להיות בטוחה שיקשיבו לי? להיות בטוחה שיסכימו איתי? להיות בטוחה שאי פעם, בעתיד הלא רחוק יהיה בסדר? וגם אם זה יהיה בעתיד הכן רחוק, עדיין הידיעה על זה תעזור לי להמשיך? אבל זה לא הולך ככה, נכון? דברים פשוט לא הולכים ככה.
כי יש מלחמות, כי אנשים נהרגים, מחרב, מרובה, מתותח, מאש, מרעב, מברק, מאריה (אם חיים באפריקה, זה יכול לקרות...), מכל דבר. ולאף אחד לא אכפת מזה שיש כאן ילדה אחת קטנה וטיפשה והעיקר - לא חשובה - שגוססת רק כי היא רואה את האחד שלה כל יום. ובעצם, למה שיהיה להם אכפת? הם, כמוני, דואגים רק לשרוד את היום הבא, לא לוותר, להמשיך לחיות. למה אף אחד לא שומע את הצעקה שלי כשאני זועקת: "תצילו אותי, רע לי!" למה אף אחד לא מקשיב, לא בודק אם טוב לי או רע לי? האם אני צריכה לחכות עד שאני אתמוטט בבית הספר? שאני אתחיל לבכות ואז אנשים יבואו וישאלו, יבואו ויתעניינו, אבל יתעניינו באמת. כלומר, לא יבואו וישאלו: "מה קרה לי? הכל בסדר? טוב, אז אפשר מחברת בהיסטוריה לרגע?" לא, אני רוצה שאנשים ישאלו למה רע לי כי אכפת להם ממני, כי הם באמת רוצים לדעת. אם ככה, אז אני לא רוצה שאנשים ישאלו אותי מה קורה איתי. כי לאנשים לא אכפת. כן, פשוט ככה, לא אכפת להם. ואני לא באה לשפוט אותם, חלילה, לכל אחד הצרות שלו. אבל אני צועקת! אני מבקשת, בבלוג, בציורים שלי, בהכל. הדבר היחיד שאני לא עושה הוא להתבכיין בכל פעם שיש לי הזדמנות. האם גם את זה אני צריכה להתחיל לעשות? האם אני צריכה להתחיל להיות יצור קטן ובכייני שצווח כל פעם שרע לו? שמתלונן כל חייו?
אני לא רוצה להיות כזו! אני אהיה בלתי נסבלת ככה! גם ככה אני נטל על החברה, לא שייכת, מוזרה, אני לא צריכה להיות גם בכיינית... אבל, יכול להיות שאני מסתירה את הסבל שלי כל כך עד שאף אחד לא יכול לראות אותו? אולי אני צריכה לוותר רק קצת, לבכות רק עוד פעם אחת בבית הספר, ולא בגלל מבחן בטמטומטיקה, אלא בגלל שרע לי. פשוט רע לי.
הציור של המלאכית עם הדם יבוא לפה עוד מעט, עד שהסוללות של המצלמה ייטענו ייקח עוד זמן. אבל אני לא בטוחה שתבינו משהו גם אם אני אצליח להגיע לצלם את זה, כי זה מצוייר על קרטון של דפדפת, וזה די כהה. אני כמעט בטוחה שלא תבינו את הכתוב. אבל נשרוף את הגשר כשנעבור אותו...
היום עברה עלי הבגרות הראשונה שלי. הגדרת צמחים. ואיך שיצאתי משם אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אסתכל עוד בעין טובה על צמח כלשהו. צמחים הם עם רע, אפילו שהם יפים וריחניים, הם עם רע. בגללם הייתי צריכה לעבור את הדיבוק של כל הילדים בכתה שלי. וזה לא שאני לא רוצה לעזור להם, אני פשוט כמעט עברתי שם התמוטטות עצבים. הכי הרבה שזה יכול להיות זה 8 נקודות מיחידה מסכנה אחת, זה הכל. והייתה מישהי אחת שכל הזמן התבלבלה בין הצנון המצוי לכרוב החוף, וכל הזמן תיקנתי אותה עד שהתחשק לי לצרוח עליה שתסתום את הפה. (אורטלוש', זו לא את, אין מה לדאוג :)...
בכל מקרה, עברתי את המבחן, אולי אפילו בהצלחה, בהתחשב בכך שזו הבגרות הראשונה שלי, אם אפשר לקרוא לזה בגרות אמיתית...
בלה... קשה... קשה...
אני לא אכניס לפה סממנים לובהיים יותר, מבטיחה... אין מקום ללובה פה, אפילו שאין לי שום דבר נגדה, אני פשוט לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לתעשייתי מדי...
אוף, נו טוב, אני אסיים פה. אני חושבת שאני אלך לבדוק קצת את הבלוגים שלכם.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou