אני יושבת בבית של סבא וסבתא שלי, ומשחקת עם איזה משחק שקשור לברביות מדברות. על המשחק מתוחים מיתרים שונים וכל אחד מהם מפיק צליל שונה בהתאם לאדם שלו הוא שייך.
ברקע כל הזמן נשמע צלצול מוזר, עד שבסופו של דבר, כשאני כבר שוכבת על הספה הנעימה בסלון של סבא וסבתא שלי, סבא אומר לכולם לצאת. הם עוברים בכל המקומות בבית כדי לוודא שאף אחד לא נשאר שם. אבל אני מרגישה נעלבת מזה שהם מסלקים אותי, ואני גם דואגת לסבא שלי - אולי קרה לו משהו והוא פשוט לא רוצה שנראה אותו במצב רע? - ואני מעמידה פנים שאני ישנה. אבל סבתא שלי עולה עלי ומוציאה גם אותי החוצה. בחוץ אני מגלה שכולם כבר הלכו, ורק אני נשארתי עם סבא וסבתא. מסתבר שהצלצול המעצבן היה האזעקה של האש. מאחורי הבית, מחוץ לשטח של סבא וסבתא, יש קצת אש (באמת לא הרבה). אני אומרת להם שבינתיים זה עוד מבחוץ, אבל אם הם לא יעשו משהו, זה יגיע גם אליהם. ובאמת, כמו שאני אומרת, האש מתחילה ללחך גם את הדשא שלהם.
סבא מתקשר לכבאים, וסבתא ואני רצות בינתיים לתוך הבית. אנחנו מנסות לבטל את האזעקה אבל לא מצליחות והיא רק נהיית יותר ויותר מהירה.
אני יוצאת משם, מקווה שהם יתסתדרו, וחושבת לעצמי איך הם יביאו לשם כבאים - דרך מסוק, עם מכונית... - ואז אני מגיעה למין חדר המתנה כזה, שבו יושבת קבוצת הפוטבול של אורט. יש להם שחקנים לבנים ושחקנים אדומים, והטקטיקה שהם צריכים להמציא היא כזו, שבה האדומים לא ייפגעו. אני מציעה להקיף את האדומים בלבנים, וככה הם לא ייפגעו. המאמן שלהם מסכים, ואנחנו יוצאים לאיזה שייט.
אחד אחד אנחנו יוצאים, וממשיכים חכיוון הסירה, אלא שלפתע כל הקבוצה מתחילה לרוץ במסדרון הצר המוביל לסיפון, ולא כמו שתכננו. אני נורא מתעצבנת והולכת לשבת עם אנשים אחרים (חן נמצאת שם עם אחת החברות שלה - אני חושבת שקוראים לה ג'ואן - ויש שם ילד אחד גבוה עם שיער שחור ארוך ואחד נמוך יותר עם שיער ערמוני ארוך, וכו'). אנחנו יושבים ואני בוכה על זה שאני צריכה לעזוב את הבית, ואז אנחנו מגיעים לאיזה אי. חן מעצבנת אותי, אז אני פונה לדבר עם האיש עם השיער השחור, ואנחנו מדברים על דברים שקשורים לכימיה. אחרי זה אני נשכבת על החול ומנסה להירדם, והילד עם השיער השחור נשכב לידי (סתם נשכב, בלי מטרה מסוימת).
לפתע מופיעה מהצד השני שלו ילדה שמתחילה לדבר איתו על איזה פארק חדש שבונים. אני מתחילה להירדם וחושבת על הפארק הזה, עד שאני מתחילה לחלום שאני רואה תמונת אוויר של גשר מסוים, כחלק מתכנית תעודה על פארק חדש שמגדלים בו יצורים מוזרים שישמשו חלקי חילוף למכוניות. רואים שם יצור אחד שמשמש חלקי חילוף לסובארו, ומשהו שנראה כמו טי-רקס שאין לי מושג מה הוא אמור להחליף. שיר, שיושבת לידי, אומרת שזה נראה לה יקר נורא. בתכנית רואים גם את אחד המטפלים בפארק מראה מה הוא עושה ואיך הוא עושה את זה.
אנחנו מכבות את המסך שדרכו צפינו בזה, והולכות לבקר בפארק כדי לראות מה זה באמת.
מסתבר שהמקום באמת קיים ובאמת עושה מה שאמרו עליו שהוא עושה. אני מסתכלת מסביב ופתאום רואה מיניאטורה מונפשת של טי-רקס קטן. אני פוגשת את גפן שעובדת במקום ומבקשת ממנה שתשיג אחד כזה בשבילי. היא משיגה לי ומנסה לעטוף אותו במין חומר ירוק שנצמד אליו ועושה אותו בלתי מזיק, אבל זה לא מכסה לו לגמרי את הראש. למזלנו, הוא אחד רגוע, ושיר ואני יוצאות משם. אבל אז ביציאה אני רואה מין חדר מזכוכית שיש עליו שלט. השלט אומר משהו בקשר לזה שאם לקחנו משהו מתוך הפארק ולא מחנות המזכרות, יש לנו הזדמנות להחזיר אותו לשם.
המצפון שלי מתחיל לעבוד, ואני גוררת את שיר לשם. כשאנחנו נכנסות, אנחנו רואות שלושה אנשים: גבר אחד, אישה אחת בלונדינית עם חזות לכאורה טובה מצדו הימני, ואישה שחורת שיער מצידו השמאלי עם חזות מרושעת. מישהו בכניסה עוצר אותי ומבקש ממני להקיש על הריצפה לפני שאני נכנסת.
אני מתכופפת, מקישה, והאישה עם השיער השחור מוכנה לקבל אותי. אני קצת חוששת ממנה, אבל היא מחווה לי להתקדם, וזה מה שאני עושה. היא שואלת אותי מה קרה, ואני אומרת לה שלא התכוונתי אבל לקחתי את הטי-רקס הזה מהפארק, כי לא ידעתי שאסור והוא היה כזה חמוד. היא מחייכת את החיוך הכי נעים בעולם, ואחרי שנייה צועקת על הבלונדינית שזה שהבלונדה מחייכת כל הזמן לא עושה אותה אישה טובה יותר מהמפלצת שהיא באמת בפנים.
האישה עם השיער השחור מפנה אותי לחדר אחר, שם מישהי בדיוק כמוה פוגשת אותי וממשיכה לחייך אלי את החיוך הנעים. אנחנו מתקדמות והיא אומרת לי שמה שעשיתי היה לא בסדר, אבל זה לא כזה נורא. היא תיקח את הטי-רקס בחזרה, ואת שיר ואותי היא תחזיר למקום שאליו אנחנו באמת שייכות.
אנחנו עומדות ליד ווילון גדול, היא מנופפת במטה שלה, ופתאום שיר ואני - לבושות בכותנות לילה (!) - נהדפות בקלילות למאחורי הווילון.
מסתבר שאלו מאחורי הקלעים של חזרות להפקת סוף השנה של אורט. הם היו צריכים שחקני משנה, ולקחו את שיר ואותי לבינתיים. עוד רגע אנחנו צריכות לצאת אל הבמה, ואנחנו משחקות בעיבוד ל"פיטר פן" שהם כתבו. אני משחקת את וונדי. כשאנחנו יוצאות, אנחנו משחקות את התפקידים שלנו, למרות שאני לא יודעת מילה ממה שאני צריכה לומר, אבל זה לא מסתכם בהרבה אז אני מסתדרת. יש שם קטע שאחד מהמלחים של קפטן הוק נושא נאום, ושיר מתחילה להתפוצץ מצחוק על הבמה למרות שאני אומרת לה שתשתלט על עצמה. ואז השחקן מפסיק לרגע ונוזף בשיר. היא משתלטת על עצמה אחרי זה, והוא מסיים את הנאום שלו.
אחרי הנאום אני צריכה לקחת חרב ולהילחם בו עד שאני מביסה אותו. אני מצליחה, ואז מגיע קפטן הוק. אני צריכה להילחם גם בו עם החרב, אבל שזה ייקח לי יותר זמן ושאני אהיה בעמדת נחיתות מולו. אז אני משחקת את זה בצורה מושלמת, ואנחנו מגיעים למצב שבו השחקן שמשחק את הוק נתלה מהקדמה של הבמה כאילו הוא עומד ליפול מהסיפון, ואני יושבת קצת לידו. הוא מראה לי את התסריט ככל שהוא מתקדם איתו (אין לי מושג מאיפה הוא הוציא אותו), כדי שאני אדע מה לעשות. כתוב שם שאני רק מתנשפת מהקרב. ואז, כשהוא מסיים לדבר, הוא עושה לי תנועות כאלה של "יאללה, בואי", ואני רואה שכתוב בתסריט שאני צריכה לקפוץ עליו ולהפיל אותו מהסיפון. אז אני עושה את זה, ואנחנו נופלים מהדופן של הבמה כשאני צועקת צעקה שנחלשת כאילו נפלנו למים.
בסופו של דבר ההצגה יוצאת בסדר גמור, למרות שזו הייתה רק החזרה.
אני קמה ורואה את אופק (מסתבר שהוא הבמאי של ההצגה), ואומרת לו שבהופעה האמיתית שייקח אנשים שאשכרה יודעים לשחק.
"למה? זה היה משחק מעולה שלך!" הוא קורא ומחבק אותי.
תוך שנייה גם מטיאס וניר באים לחבק אותי, ואני מחבקת אותם חזק וארוך. ואז אני רואה את וייס מגיע מהכניסה לבניין. הוא מראה לאופק חולצה שלו עם סמל של הגרביים כמו שהוא צייר של הכיתה שלו, ואני מתחילה לצחוק כי אני שמחה שסוף-סוף יוצא לי לראות אותו ומצד שני כי אני מכירה את הסמל הזה. אני עוזבת את ניר ומתחילה לחבק את וייס שמצידו צוחק ומחבק אותי בחזרה.
אחרי זה אנחנו יוצאים שנייה כדי לדבר בלי כל הרעש של האנשים.
"וואו, אפילו הבאתי את הטלפון שלי כדי לתת לך את המספר של הבית, זה ***-"
"השתגעת?! אני זוכרת את זה בע"פ: *******" אני אומרת לו. (המספר צונזר, זה לא מפליא נכון?) "עדיף שאני אתן לך את הנייד שלי. תרשום."
מסיבה כלשהי הוא לא יכול, אבל הוא מנסה לתת לי את המספר שלו. מסיבה כלשהי אני כותבת אותו על מין משטח מוזר שנראה קצת כמו איפור לעיניים, ולא רואים אפילו ספרה מסכנה אחת...
אני מתחילה להיות עצובה מזה (אני אשכרה כמעט בוכה כי אני לא מצליחה לקרוא את המספרים), והוא אומר שלא נורא, הוא גם ככה גר שני מטר אז הוא יבוא לבקר.
כשאני מתחילה לומר לו שהוא אמר את זה כבר כמה פעמים ולא קיים, אני מתחילה להרגיש קצת מרחפת, והאזעקה של האש מהבית של סבא וסבתא שלי נשמעת לי שוב ברקע עד שהיא נהיית ממש חזקה.
אני פוקחת עיניים, וראו זה פלא השעון המעורר העיר אותי 3/4 שעה אחרי שהוא התחיל לצלצל - קמתי לבוקר הזה :)
פירוש בפוסט הבא (וואו, זה יצא ארוך). אני רק אומר שאני חייבת לראות את וייס בקרוב, אחרת החלומות האלה לא יעזבו אותי... והם הולכים ונעשים מוזרים יותר ויותר מרגע לדודלי :S. כלומר, רק מאז שגם לביא וגם אופק אמרו לי שוייס יבוא לבקר בקרוב, התחילו לי החלומות המוזרים עליו. בהתחלה זה היה חלום קצר שאני כבר לא זוכרת, אחרי זה זה היה חלום קצת יותר ארוך שאני לא זוכרת, ועכשיו זה. מה יהיה איתי?
המילה האהובה עלי לפוסט הזה: חלום. נו באמת, יש צורך לפרט?
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou