שזנחתי לשווא.
או שלא?
אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
אני מרגישה חרא קצת. לא עצוב לי, לא מדוכא לי, אבל קצת חרא לי. לא יודעת למה.
זה לא הבגרויות, זה לא החברים, זה לא החיים שלי. אבל בעצם, אם חרא לי וזה קורה לי בחיים שלי, מן הסתם צריך להיות להם פה איזהשהו פקטור לא כן?
אז יופי לי, חרא לי. ויופי לי, שוב עולם הרגש שלי מתחיל להתערער. ויופי לי, תראי מה עשית!
והחלומות האלה שלא עוזבים אותי... אני משתגעת, עזבו משתגעת - אני השתגעתי. אני לגמרי שרוטה, דפוקה מהיסוד, מחופרנת עד כלות הנשמה באופן בלתי הפיך ובעלת נזק מוחי, שתוצאת הלוואי שלו היא החלומות המטורפים הללו על אותו אדם בדיוק, מדי לילה בלילו.
אין לכם מושג כמה זה משגע אותי...
אני לא קרובה אליו במיוחד.
הפעם האחרונה שדיברתי איתו (אם לא מחשיבים את אתמול והיום), זה לפני שנה בערך, או שנתיים...
אני לא מכירה את האדם שהוא עכשיו.
הסיבה היחידה שאני חושבת עליו כל כך הרבה היא בגלל החלומות האידיוטיים האלה.
למה הוא לא יוצא לי מהחלומות?!
אני מרגישה כאילו מישהו פלש לי למקום הכי פרטי שלי - המוח שלי. זה כבר לא עניין של חלום שחוזר על עצמו. זה לא עניין של ביעותי לילה (החלומות האלה לא מפחידים אותי או משהו...), וזה לא עניין של אהבה (כי אלה לא חלומות אהבהבים שכאלה...). הוא פשוט נמצא בכל אחד מהחלומות שאני חולמת, ואני מרגישה שאין לי יותר לאן לברוח... הלילה עד עכשיו היה הזמן היחיד שיכולתי באמת להיות עצמי עד הסוף, להתאחד עם הרגשות שלי ועם המחשבות שזורמות מתחת לפני השטח. יכולתי בזמן הזה להביט לתוך עצמי ולהשיג תובנות לגבי עצמי.
אבל עכשיו יש לי את החלומות הארורים הללו שלא נותנים לי מנוח גם בעת שאני ישנה, ובא לי לצרוח. בא לי לצרוח די! אני רוצה את זמן האיכות עם "אני" בחזרה... אני לא רוצה להיות מוטרדת מזה שאתה מופיע לי בחלומות, מזה שבין אם אני רוצה או לא, אתה שם תמיד, באיזושהי פינה של החלום, מחכה לרגע שיגיע זמנך...
אני צריכה פסק זמן. אני צריכה להפסיק לחלום עליך. אני צריכה שתצא לי מהמחשבות התת-מודעיות שלי.
אבל איך אני עושה את זה?
אני לא יודעת.
נדמה לי שאני כבר לא יודעת דבר...
אין לי מילה אהובה הפעם, אני מצטערת.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou