היום היה לי עוד מפגש של פרוייקט מיכא"ל, וגם הוא היה ממש נחמד. אני לא יודעת מה יש לכולכם מהפרוייקט הזה, אבל אני מאוד נהנית!
והיום בערב היה גם משהו של המגמות, וידיד שלי עשה מונולוג. אני לא ראיתי אותו בפעולה, אבל הוא אמר שהלך ממש טוב, אפילו שהוא התרגש ושכח חלק קטן. אני שמחה בשבילו ^^. והייתה גם עוד מישהי שעשתה איזה קטע שאני מכירה - מישהי שהייתה איתי פעם בחוג דרמה עשתה אותו גם - אלא שזו מהשכבה שלי עשתה אותו פי אלף יותר טוב.
ובבית הספר מסתבר שים לא קיבל ציון יותר גבוה ממני (לא שאני שמחה לאיד, אבל חייב להיות לפחות משהו אחד שבו אני יותר טובה ממנו, לא?:), ככה שהציון שלי הוא הכי גבוה בשכבה, ככל הנראה! כיף לי.
היום גם אזרתי אומץ לומר משהו למישהו. אני אסביר, אפרט ואנמק: היום במיכא"ל ראינו סרט, הנושא שלו לא חשוב לעניינינו, למרות שהוא חשוב באופן כללי. אבל מה שכן חשוב, הוא שבמהלך הסרט התחילו שתי פקצ"ות מכיתה ט' לברבר מאחורי. הן ממש העלו לי את הסעיף, וזה הגיע למצב שבו אני יכולתי ממש להרגיש את הדם זורם לי באוזניים ובצוואר. לא כעסתי, אבל הייתה בי מין התרגשות שכזו, כאילו אני הולכת לעשות קפיצת בנג'י. רציתי לומר להן כמה דברים, אבל הן השתתקו. ואחרי כמה דקות הן התחילו שוב :|... ואז רציתי לומר להן את זה, וההתרגשות עלתה בי שוב, כאילו אני עומדת לבצע פשע מתועב :), אבל פחדתי ממה שהן עלולות לומר, וגם מזה שאני עלולה להתבלבל במילים ולעשות לעצמי פדיחה ו.... הן השתתקו שוב :\ אבל בפעם השלישית הסתובבתי אליהן ואמרתי הכל:
אני: "סליחה, אבל אפשר לשאול משהו?"
פקצה: "כן."
אני: "אתן יכולות לעבור לצד השני של הכתה או לאחור? לא, כי אתם פשוט נורא נורא מעצבנים אותי עכשיו. לא נעים לי לומר, אבל אתם נשמעים כמו להקת זבובים שעומדים על משהו ממש מסריח בחיריה, אז בבקשה, לשם, או לשם." ה-"לשם או לשם" היה מלווה בתנועות אצבע ברחבי הכתה :)
פקצה: "טוב, אני מצטעת, נהיה בשקט." חיחי, היא ממש לא ידעה מה לעשות עם עצמה ^^.
אני: "תודה." ולהפתעתי היא באמת השתתקה! אחרי זה אמרתי לה תודה, והיא אמרה לי שהיא מצטערת, שוב. inuyasha אמר לי היום בטלפון (לא זה מהסדרה, הידיד שלי:), שבעצם ירדתי על עצמי, כי זבובים נמשכים לדברים מסריחים, והן ישבו מאחורי, אבל אני מבינה את עצמי, וזה מספיק לי :)
ועכשיו למטרת הכותרת - אני מתגעגעת! כלומר, זה לא שלא ראיתי אותו הרבה זמן, דווקא ראיתי אותו לא מזמן... אבל היום אני וידידה שלי - אבנחן - הלכנו לראות את הערב של המגמות, וכשחזרנו משם הרגשתי מעין הרגשה כזו של אובדן, של חסר, של ריק. לא דיכאון, אפילו לא עצב, לא יכולתי לתאר את זה... הרגשתי משהו כמו מועקה שכזו, כאילו הניחו אבן על הלב שלי והתחילו לגלגל אותה הלוך ושוב. אני לא יודעת מה בדיוק... אני יכולה לקרוא לזה רק געגוע. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי את זה!
זה נמשך אולי שנייה או טיפה יותר, אבל אני זוכרת את זה כאילו חייתי את זה שנה. זה היה הרגשה של כובד על הלב, כאילו אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לראות אותו, וזה מוזר, כי אני רואה אותו כמעט כל יום!
מה שעוד הפתיע אותי היה העובדה שנהניתי מההרגשה הזו. זה גרם לי להרגיש משהו טוב, כאילו מה שעכשיו קורה בטוח ישתנה, כאילו שמה שקרה באותו רגע היה למטרה כלשהי טובה ונסתרת ממני. וזה עשה לי טוב על הלב. ממש טוב. אני אוהבת להתגעגע לאנשים!
וקופק בא לבקר אותנו היום, היה ממש מגניב. רציתי לקפוץ עליו ולחבק אותו - ובאמת עשיתי את זה, אני נגעתי בו! i'm not worthy! - אבל תוך כדי דפקתי את הראש והכתפיים בקיר, וזה כאב. it did, oh yes, it did! והוא כזה גבוה, שאני כמעט נחנקתי כשהצלחתי לחבק אותו - קשה לשים את הראש על כתף בגובה העיניים - :) בקיצור, אני אמות בשביל החברים שלי, אפילו בחניקה ^^.
שכחתי לכתוב לכם אתמול את המילה האהובה עלי להיום - כלומר, לאתמול. אז, המילה האהובה לאתמול: טוב, זה ביטוי - הכבשה והבעייה היהודית - *נכתב כמחווה (נוספת) לננה.*
והמילה האהובה עלי להיום: ^^.
כן, פשוט ככה - ^^.
שיהיה לכם יום מיצויין (או בעצם מחר, כי כבר נגמר היום ^^ <--- אה! הנה זה שוב!)
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou