הוא לא תמיד מה שנמצא לפני.
הנה איילים, ונמר, ועטלפים, וירח שחור שמאיר. זה מה שרואות עיני. ומה שזה אומר על נפשי - רחוק ומרוחק ממני נכון לעכשיו.
מה שרואות עיני, הוא לא תמיד מה שנמצא לפני.
נשמע כמו איזה כישוף של ילד קטן המנסה לשכנע את עצמו שאין מפלצות.
האמנם הן אינן? הן נמצאות סביבנו כסילים!
הן מאחורינו, לפנינו, מצדינו, מעלינו ומתחתינו. ואנחנו נופלים ברשתותיהן הנלוזות פעם אחר פעם אחר פעם. עלינו להיות יציבים ולא להתפתות.
לא מובנת. ברור שאני לא מובנת. וכי איך אוכל להיות? הרי רק אני מבינה את עצמי נכון לעכשיו.
עלי למצוא אהבה. מזה זמן רב שלא חשתי בזיק הזה, והנה עכשיו מתעורר לו אותו צורך ישן נושן.
ובהשראתו של "גברים ממאדים - נשים מנוגה", אני יכולה להבין גם מה היה הדבר שדפק את עדן ואותי. הוא עם טבעו הגברי להתרחק כל זמן מסוים, אני עם טבעי הנשי לחפש איפה אני לא בסדר, לרדוף אחריו ולנסות להחזירו אלי מבלי לחשוב לרגע שאולי אחרי שירגיש חופשי מעט הוא יחזור מעצמו. וכך הרסתי.
אין זה משנה ממש, כי אני לא אוהבת אותו יותר, ואני לא חושבת שהיינו חוזרים להיות ביחד עכשיו גם לו אהבתי, אבל אני מבינה מזה שזה לקח לעתיד.
עלי ללמוד איך. אני צריכה ללמוד לאהוב נכון.
האם יש דבר כזה - לאהוב נכון?
ובכלל, למה אנחנו שונים? ברור שצריך לקבל את השוני, אבל למה הוא קיים?
והפסדתי את טקס הסיום של אורט.
אוף.
אוף, אוף אוף.
למרות שאמרו לי שזה לא הולך להיות משהו. כמו שאני מכירה את עצמי זה בטח כן יהיה ואני לא הייתי שם כדי לראות את זה.
לסיכום - קראו את "גברים ממאדים - נשים מנוגה", הספר הזה יגרום לכם להבין את עצמכם ואת בני זוגכם טוב יותר, או שהוא יגרום לכם להיות מסוגלים להביט באובייקטיביות על מערכות יחסים שקדמו, או שהוא ייתן לכם לקחים לקחת למערכות היחסים הבאות שלכם. הבטוח הוא - שמשהו בטוח תקבלו מזה.
אסיים בהמון אהבה,
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou