יום שבת זה יום עמוס...
קמתי בבוקר (חיחיחי, עשר וחצי - ממש בוקר, מה אני אגיד לכם...), וישר אצתי רצתי לי להתכונן למתכונת בלשון. יאי לי... אבל מה מסתבר? מסתבר שחוץ מדפי העבודה שהמורה חילקה לנו, את רוב ההתכוננות בחוברת אני כבר עשיתי! יאי לי! אז ככה שחצי מההתכוננות בכלל לא הייתי צריכה לעשות...
אחרי זה הכנתי אוכל לאח שלי ולי, וישבנו לראות סדרת אנימה (hikaru no go) בטלוויזיה. וייס השאיל לי את זה (הוא ממש הזמין את כל הסדרה מיפן, המשוגע הקטן...). בכל מקרה, ככה יוצא שיש לו את הכל על דיסקים של דויד, ועכשיו הוא גם הסכים להוציא אותם מהבית שלו אל הבית שלי, ככה שגם אני יכולה להנות :). עוד משהו טוב בחיים שלי - עד הפעם האחרונה שדיברנו הוא לא היה מוכן לשמוע על האפשרות להשאיל לי את זה, להוציא את זה מהבית שלו... החיים באמת מחייכים אלי בזמן האחרון...
בכל מקרה, אחרי חמישה פרקים (את האחרון לא ממש הבנתי כי ההורים שלי נדנדו לי מצד אחד, ולי - כמו למורות - אין שמיעה סטריאופונית...), אחרי החמישה פרקים האלו, קמתי והתחלתי לעשות שיעורים במתמטיקה. והפלא ופלא - הצלחתי לפתור את הכל!!! אני לא מאמינה שיכול להיות כל כך טוב בחיים! I better believe it... גיליתי שדף אחד הלך לי לאיבוד (אי שוויונים ממעלה שנייה עם פרמטר), אז מחר אני אלך לבקש את זה מדובון הגומי - אה, סליחה - מהמורה למתמטיקה שלי... אוי'ש, בלה היא כל כך צמיג מהלך... מכירים את הגוש הלבן הזה שיש על המשאיות הישנות? נו, זה עם העיניים, שמחייך, באמת!... נזכרתם? אז זהו, כשרצו ליצור אותו, לקחו אותה כדוגמנית... ^^
אבל איך הגעתי לזה? אה כן, יום שבת העמוס. כשסיימתי את השיעורים במתמטיקה, וכבר התחלתי לעשות בהיסטוריה, התחלתי להשתעמם, ואז אמא שלי אמרה לי: "יאללה hanyou, הולכים לקניון לב חדרה." אני: "יש!!!" קפצנו כולנו מהבית לאוטו (אבא שלי על רגל אחת, הוא דפק את השנייה בכורסא...), ויצאנו את הבית. כמה דקות אחרי זה חזרנו כי שכחנו לנעול אותו :|... מבדר :)
הגענו לקניון, ונכנסנו לאיזו חנות שקוראים לה טורקיז. היה שם מאוד יפה, ומצאתי שם עגילים ממש יפים של אנימה (תתפלאו מה אפשר למצוא בחנויות האלה, את הבובות לטלפון של inuyasha מצאתי ממש קרוב אלי בפרדס חנה!). לקחתי שניים של הדובי החמוד מסאקורה, ואמרתי לאמא שלי: "אמא, אני רוצה את זה."
אמא: "אבל אין לך חורים."
אני: ":| ---> :\ ---> D: ---> ! אני אעשה חורים!!!"
המוכרת באה, כנראה שמעה על פוטנציאל סאדיסטי בקרבת מקום ^^...
מוכרת: "את רוצה לעשות חורים?"
אני: "אני לא יודעת..." נאי מתחילה לגלות סימני התחרטות...
אמא: "היו לה כבר חורים, אבל היא סתמה אותם." אני לא סתמתי אותם! הם נסתמו מעצמם... כמובן, אני הוצאתי את העגילים, אבל לא אמרתי להם שייסתמו, הם עשו את זה מרצונם החופשי בלבד... באמת! :]
אז אמא שלי והמוכרת התחילו לדבר על עגילים, ולנסות לשכנע אותי, ואני רק עמדתי לי שם, מחזיקה את העגילים ביד ומתלבטת, ומתלבטת, ומתלבטת... בסוף המוכרת החליטה לקחת את העניינים לידיים שלה. היא תפסה אותי (בידיים שלה...), ולקחה אותי לפינה שבה היה כל העניין. היא התחילה להראות לי עגילים רפואיים, ושאלה אותי איזה צבע אני אוהבת. אמרתי לה שכחול, אבל נגמר. כל אותו זמן אמרתי לה שאני מתה מפחד, ושאני אשתפן באמצע ואברח לה, והיא שאלה אותי: "מה פתאום?! מה את, תינוקת? את תעברי את זה כמו גדולה!" ואני התחלתי להשתכנע.
עכשיו אתם בטח מצפים שאני אגיד לכם שיש לי שני עגילים רפואיים באוזניים, ושבעוד שבוע אני אוכל ללבוש את הדובי החמוד מסאקורה, אבל... not!!!
איך שהמוכרת התחילה לדבר איתי על זה שהאקדח בכלל לא נראה מפחיד, ושזה פחות כואב מזריקה, ושהיא יכולה לחכות עד שאני אגיד לה לירות, ושאני יכולה להחזיק לאמא שלי את היד (שבטח הייתי עושה את זה, אני ממש פחדנית...), התחלתי לאבד אותה. הרגשתי את הכל מחשיך מסביבי... וכשהיא הוציאה את העגיל הרפואי כדי להראות לי איזה חלק נכנס לאן, הרגשתי שאם היא תמשיך, אני לא הולכת לראות את זה עד הסוף - אני אפול לה באמצע. הרגליים שלי נעשו כאלה כמו גומי (עכשיו אני יודעת איך בלה מרגישה כל פעם), והרגשתי שאני לא שומעת טוב - כאילו שמו לי איזה אקווריום גדול באוזן - והתחלתי לראות מטושטש. אז אמרתי לה שלא נראה לי, וביקשתי מאמא שלי לצאת מהחנות. בסופו של דבר קנינו שם די הרבה דברים (אבל לא עגילים - למה אני כל כך פחדנית, למה?!). אפילו קניתי לננה כבשה חדשה!
וזהו. הלכנו לקנות לי אוכל (פיצה, פיצה, פיצה!!!), ודפי שורה לקלסרים שלי (כי נגמר לי המלאי וזה מתחיל להיות מביך לבקש כל הזמן מאנשים מהכתה שלי...). הכי מבדר היה בפיצה, כששני ערסים התיישבו בשולחן שלידנו וניסו להתחיל עם המלצרית. זה היה קורע, כי הם היו ממש ערסים מסכנים כאלה, שמנסים (הם באמת ניסו, המסכנים!), ולא הולך להם. ככה אני לא אוהבת ערסים, אבל אם אתה כבר ערס, עדיף שתהיה טוב בזה. אולי אני לא אוהבת ערסים, אבל אני ממש לא סובלת את הwann'a be האלו... אז ירדתי על עם הערסים בצורה די בוטה (שישמעו שילדה בת 15 יותר חכמה מהם... אני רעה...).
הם היו בני משהו כמוע עשרים פלוס, אבל בכל מקרה - תארו לעצמכם מה זה ערסים בני חמישים... לא, בני שמונים... חיחיחי ^^
בכל מקרה, אחרי שעשינו את כל זה קנינו טונה של שוקולד. זה היה מצחיק. שעה הסתובבתי בחנות הפצפונת הזו, מחפשת משהו טעים, ואז אבא שלי שאל אותי למה אני לא בוחרת כבר. אז אמרתי לו שאני רוצה שוקולד, אבל אני לא יודעת איזה. אז הוא אמר לי: "קחי אחד מכל אחד." אז לקחתי. פשוט קיפצצתי לי בין הסטנדים ולקחתי אחד מכל שוקולד שהיה שם :). זה היה מצחיק לראות את הפנים של אבא שלי מחווירים (והוא תימני - אבל לא קטן וקופצני ^^). יותר מצחיק היה לראות אותי - מכנס וחולצה אדומים דם, מעיל טריניטי שחור, שחור בעיניים ושיער שחור (וגם די לא מסורק), בקיצור הבלקרית המושלמת - מקפצת לה בין סטנדים של שוקולד. לכל הקוראים, אני לא בלקרית, אני רק אוהבת את המעיל הזה שעושה ממני אחת, זה פשוט מעיל יפה. אבל לעניינינו: יצאתי משם עם שקית מפוצצת, וטונה של שומן חום/לבן בתוכה... אני הולכת לעלות איזה חמישים-שישים קילו... :)
וזה הכל. חזרנו הביתה (גיליתי שחלק מהמעיל שלי היה בחוץ כל הנסיעה, אבל לפחות כלום לא קרה לו...). עכשיו אני כאן, מסיימת לכתוב לכם, ומקווה שאתם חיים ושמחים על כך!
אין דבר ששווה יותר מהחיים ומהאהבה - וטוב יותר כשהם משולבים ביחד!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou