למי מכם שתהה באשר להיעלמותי הפתאומית והמסתורית עד מאוד - אל חשש! הכל קשור בהרדיסק אחד שקוצר. כל המידע אבד, כל מה שאי פעם היה לי בכונן הלך קאפוט. הרתחתי מזעם; בערתי מתסכול; בעבעתי מרוב ייאוש - מה יהא עלי?!
החיים ללא מחשב , הם חיים קלים יותר, מסתבר. כשאין מחשב, החיים מתכווצים. אז מה עושים כל היום? רואים טלוויזיה, מתכוננים למתמטיקה (דבר שלא הייתי עושה אם כן היה מחשב ולכן לפחות העיתוי היה מצוין). אפילו לקרוא התחלתי שוב. עכשיו אני עושה סיבוב שני של "האסופית" של ל.מ. מונטגומרי. מעולם לא הצלחתי להמשיך מעבר לספר החמישי, אולי הפעם אני אצליח.
מלבד כל זאת, הגעתי לתובנה: אני שוב אוכלת יותר מדי. ושטויות. אני שוקלת יותר ממה ששקלתי בעבר, וזה בהחלט לא משום שגבהתי... ואז, כתוצאה מהמחשבה הזו, הגעתי למסקנה מבריקה נוספת: חלק מהמכנסיים שלי נעשים לי צפופים. זה דיי מתסכל אם לומר את האמת. המחשבה על בטן קטנה שמבצבצת לה מאי שם, אומרת: "שלום, אני הבטן החדשה שלך, יש משהו לאכול?" - זה דיי מדכא. ובכל זאת, מחשבותי המשיכו לנדוד. ואז חשבתי על התובנה הגאונית הבאה (וזו, ידידיי, שורת המחץ של סיפורנו): כשנשים רוצות להתפשט מול גברים, והן עושות תנועות חלקלקות מצד לצד תוך כדי פשיטת מכנסיהן - אין פירושו של דבר שהן מנסות להיראות סקסיות, זה רק אומר שמצבן עגום כשלי והן מעט עבות ביחס למידת מכנסיהן! עצם העובדה שכמעט כל דבר נקבתי שמתנועע מול גברים בעת שהוא פושט את בגדיו מרמז לגברים על נסיונות התגרות מיניים - ובכן, זו כבר בעיה של כל גבר לכשעצמו, או של כולם כאחד. ואני את שלי אמרתי, אז אל תתלוננו שלא הודיעו לכם מראש. במקרה זה הדבר הנבון לעשות יהיה לשתוק ולהנות מה ההצגה. הדבר הטיפשי לעשות יהיה לקנות לבחורה מכנסיים במידה גדולה יותר כמחווה להיקפיה ולהיקף מכנסיה הלא תואמים בעליל. הדבר המטומטם שתוכלו לעשות יהיה לקנות לה בגדי עור צמודים אף יותר ולצפות ממנה להצליח להיכנס אליהם ולהתנועע כך שוב. אנחנו אמנם מוכשרות בלהיכנס למקומות צרים - אבל לא עד כדי כך.
הקריז של לחיות ללא מחשב הגיע לשיאו כשמלא לנזק שבוע - זה היה ביום שני או שלישי האחרונים. הסתובבתי ברחבי הבית, זועקת: "אני צריכה מחשב!" בשלב כלשהו - כפי שידעתי שיקרה - זה עלה לאמא על העצבים והיא פלטה: "גם כשיהיה מחשב - אני ראשונה עליו!" אני התעצבנתי. היא התעצבנה, וכולנו חיינו באושר ואושר עלד עצם היום הזה.
אבא וים יצאו לסופשבוע בצפון (או בדרום? אני כבר לא זוכרת, בחיי...). אמא מבלה את רוב הזמן אצל סבא וסבתא כך שיש לי את הבית כמעט לי עצמי לבדי. ניר חוזר ביום שישי בלילה מצרפת, ואני חושבת שנעשה לו משהו ביום שבת בערב (ניתן לו לנוח קצת, למסכן). אפילו יש לי שלט של: "ברוף השב!/!welcome" שהשתמשנו בו מזמן למטרה שונה מעט. ואמא הייתה אמורה לארח בחמישי אבל היא דחתה את זה לשבוע הבא, כך שכל הגבינות והשתיה שהיא קנתה כנראה יעשו הסבה מקצועית ליום שבת, בשבילי.
ובכן, השעה כבר חמש ועשרה לפנות בוקר. העורב של חמש ועשרה קרקר וזה האות בשבילי ללכת לישון אחרי ערב מרובה סרטים שונים ומשונים עם נועה, אופק, מטיאס, רותם ווייס (כן, מסתבר שהוא לא מסנן אותי אחרי הכל - ניר היה צריך לראות את זה...). אגב, NO MORE חלומות וייס, בינתיים...
המילה האהובה עלי לפוסט זה: מחשב. מי ייתן ופוסט זה, שנכתב ביום חמישי, הששה ביולי 2006 (מזל טוב לאיריתי!!!)/ביום שישי, השבעה ביולי 2006 (מזל טוב לאף אחד שאני מכירה...), ייצא לאור בקרוב!
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou